הפלת המטוס מלמדת בראש ובראשונה, שמדובר במרווח טעות זעום: באותה מידה, הטורקים יכולים היו להבליג ולא להפיל את המטוס הרוסי. לפי תמונות המכ"ם שפורסמו מסתמן, שאכן המטוס הרוסי חדר לשטח טורקיה, אך זו הייתה חדירה מזערית (של כ-15-10 שניות טיסה), שלא היה ספק, כי אין מאחוריה כוונות עוינות כלפי טורקיה. המטוס לא הופל בטעות, אולם לא ברור מי החזיק בסמכות לאשר סופית את הירי. בישראל, יש לוודא שסמכות זאת נשמרת ברמה הצבאית-מדינית העליונה. השתלשלות האירועים מרגע ההחלטה להפיל את המטוס מצביעה על הצורך להבטיח שליטה מקסימלית בקבלת החלטות עם פוטנציאל הסלמה בעימותים שישראל עשויה להיות מעורבת בהם בעתיד. אמנם, בישראל מנגנוני בקרת ההסלמה יעילים מספיק ולא כל אירוע מלחמתי מוביל לעימות כולל, אך חובה עליה לפתח את החשיבה האסטרטגית על אודות מנגנונים למניעת הסלמה וסיום מערכות - גם לאחר פעולה יזומה פרו-אקטיבית או תגובתית, שביצועה חשוב וחיוני. ברמת התיאום מול רוסיה, בעקבות מעורבותה הצבאית בסוריה, יש לשמר את ההבנות הקיימות שהושגו באוקטובר 2015 בינה לבין ישראל ולבחון האם נדרש לשפרן כעת, כלקח מהתקרית בגבול טורקיה. יתר על כן, הצבת מערכות S-400 המתקדמות משנה את כללי המשחק במרחב האווירי גם עבור ישראל ומחייבת גיבוש מנגנון קפדני למניעת התנגשות ישראלית-רוסית. גם מול טורקיה - שכעת אין לישראל נקודות חיכוך משמעותיות עמה - יש להפיק את הלקחים הנכונים. טורקיה הוכיחה שידה קלה על ההדק וכי היא עומדת מאחורי איומיה: לפני כשנתיים הזהירה טורקיה שתפגע בכל מטוס שיפר את ריבונותה. במבט קדימה ועל-רקע התנגשויות קודמות (כמו המשט לעזה בשנת 2010), חשוב שישראל תזכור סוגיה זו בהינתן עימות פוטנציאלי עם משט או מטס טורקי עתידי, שיתקרב לגבולות ישראל.

כאן עולה שאלת הבחירה הישראלית: האם לנקוט עמדה בסכסוך הנוכחי בין טורקיה לרוסיה, ואם כן, לצד איזו מדינה נכון שתתייצב? ישראל, למעט תקיפות המיוחסות לה של אמצעי לחימה איכותיים המועברים מסוריה לחיזבאללה, אינה מהווה שחקן מרכזי בעימות הפנימי בסוריה ובין גורמים חיצוניים המעורבים בו, ובוודאי שאיננה צד בעימות הטורקי-רוסי. אך בחינת האינטרסים הישראלים אל מול עימות זה מגלה מצב מורכב. מחד-גיסא, ברמה הבילטרלית, לישראל אינטרס ברור בתמיכה במוסקבה. שתי המדינות מקיימות יחסים טובים, מבוססים ויציבים, ולעת עתה הן אף השכילו לצלוח את מהמורת הנוכחות הרוסית הצבאית בסוריה. לעומת זאת, היחסים בין ישראל לטורקיה בהנהגת ארדואן הינם רעועים ומאז 2009 הם מתאפיינים באיבה מתמשכת, שנראה שקשה יהיה לסיימה כל עוד ארדואן דומיננטי בקבלת ההחלטות בטורקיה. בחירה בצד הרוסי אף עשויה לשאת עמה פירות כלכליים: רוסיה השיתה סנקציות כלכליות על טורקיה, וישראל מצדה תוכל לספק לרוסיה תחליף חלקי לטורקיה בתחומי החקלאות, התיירות ועוד. מאידך-גיסא, דווקא הבחירה בטורקיה, הפועלת נגד הציר הרדיקלי בסוריה, תבטא טוב יותר את ההיגיון האסטרטגי והאינטרסים הישראלים המהותיים. הפעילות הרוסית בסוריה, בחסות המאבק ב'מדינה האיסלאמית', מעניקה למעשה הכשר בינלאומי לאויביה המסוכנים ביותר של ישראל - אירן, חיזבאללה ומשטר אסד. בהקשר זה, לטורקיה וישראל אינטרס משותף, הכולל את סילוקו של אסד, החלשת הדומיננטיות האירנית בסוריה והפגיעה שתיגזר מכך בחיזבאללה. אם טורקיה אכן תאותת על נכונותה לפעול במשותף עם ישראל מול איומים ואתגרים אלה ולהפחית בהתאם את עוינותה מול ישראל, יעלו על הפרק סוגיות נוספות העשויות להניב רווחים הדדיים: פתיחת השוק הטורקי לגז הישראלי (צורך שיתגבר עם צמצום אספקת הגז הרוסי לטורקיה); שיפור שילובה של ישראל בפעילות נאטו - (הנתקל בקשיים עקב התנגדות טורקית); השבת טורקיה לתפקיד של שחקן חיובי ומרכזי בתהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים ולעולם הערבי (המשווע למהלך יצירתי, שיחלצו מהקיפאון). ואולי, האינטרסים המנוגדים של ישראל בעימות הטורקי-רוסי מלמדים דווקא על היעד החשוב ביותר כעת - גם עבור ארצות הברית ואירופה - והוא עיצוב וגיבוש אסטרטגיה המובילה, באורח בו-זמני או בשלבים ומרווח קצר ביניהם, להחלשתם ואף לסילוקם של שני הכוחות השליליים הפועלים בסוריה - משטר אסד מזה ו'המדינה האיסלאמית' מזה. נדרשת פעולה משותפת למציאת פתרון למשבר בסוריה, תוך שילוב של מאמץ צבאי, דיפלומטי ומדיני. היצירתיות הישראלית בהקשר זה צריכה להצביע על חוסר היכולת לאחד מחדש את סוריה, וכן על הצורך ליַצבה באמצעות שרטוט מחדש של גבולות, אולי במסגרת פדרטיבית. בכל פתרון שיימצא, הלקח מהעימות הטורקי-רוסי עבור כלל המעורבים בסוריה, הוא, שבמארג הסבוך שהתהווה במזרח התיכון אין לתת ליריבות בין שני צדדים "להלבין" צד שלישי. הווה אומר, רצון להחליש את 'המדינה האיסלאמית' אינו מכשיר את משטר אסד בגיבוי אירני, ומצד שני, התנגדות למעורבות הרוסית—אירנית בסוריה - גם היא אינה מכשירה את 'המדינה האיסלאמית' או את ג'בהת אל-נוסרה כתחליף לאסד. האתגר הוא, לכן, למצוא את האסטרטגיה הנכונה והכוללת, המגובה בנחישות, במשאבים ובכוחות הקרקעיים, להיאבק במקביל גם באסד וגם בכוחות הסלפיים-ג'יהאדיים בסוריה, וכך לעצב בזירה זו מציאות בת-קיימא.