בין האישי, המשפחתי והלאומי

אברום בורג נע בין האישי לבין המשפחתי, החברתי והלאומי. הוא כותב על הפרידה בין דת למדינה וגם על ישראליות ויהדות. יש לו גם אמירות מפתיעות בנושא, שלא בהכרח עולות כולן האחת עם השנייה. כך למשל הוא מציין ש"אחרי הרבה שנים, למעשה מרבית חיי, שבהן הייתי רק ישראלי מוחלט, אני מוצא את עצמי דומה הרבה יותר להורי. היום הזהות שלי כפולה. אני ישראלי אירופי" (עמ' 214). במקום אחר הוא כותב "עם השלמתו של מעגל החיים שלו (של יוסף ברוג-י.ב.) הובהר לי מעל לכל ספק כי למרות הכול, יהדותי כיהדות הורי, והפמיניזם שלי הוא גם משלהם" (עמ' 163). אירופיות זו מסתמנת כצרפתית וממנה שואב בורג את "תמצית תפיסת החילוניות הצרפתית, את החופש הדת והחופש מדת. לדת אין אחיזה במוסדות המדינה" (עמ' 214), והיא גם (צרפת) מבחינתו, הציעה את "דגם אומת התרבות והערכים האזרחים המשותפים" (עמ' 215). לאור זאת יש לשאול: מהי ולזה ולמורשת אביו? לצד דיון בתפיסות ערכיות, עוסק בורג גם באישים. על יצחק רבין הוא כותב בהקשר להתמודדות מול האיש שהתמודד מטעם יצחק רבין ו" זאת לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שניצבתי מול רבין. גיבור לאומי ביום מותו, ואיש שמאוד לא אהבתי ולא הערכתי ביימי חייו. בשם השוויון וההגינות, חובה לומר שהיחס היה הדדי (עמ' 25)".

את פרס הוא מתאר מתוך השוואה לבגין וכותב עליו שהוא בניגוד לשני "לא חלש ולא ישר" (עמ' 93). ה"רומן" של אברום עמו החל בעקבות דבריו בהפגנת הארבע מאות אלף בכיכר מלכי ישראל עת הציע לו פרס להצטרף למפלגה, "ואני אדאג שתהיה חבר מרכז" (עמ' 91). כשנשאל בורג מה הוא רוצה לעשות, ענה "אני רוצה שלום ואני רוצה להפריד בין דת למדינה" ונענה על-ידי פרס "מצוין. אז תהיה יושב-ראש ועדת המצע לנושאי דת ומדינה". בורג ביקש מספר ימים לפרסם זאת, כדי שיוכל קודם לעדכן לדבר עם הוריו, אך למחרת הבוקר התקשר אליו אביו "בוכה ומתייפח". התברר שפרס מיד לאחר פגישתו עם בורג הודיע על הצטרפותו בסניף ה"עבודה" בירושלים, מה שהביא לידיעה בעיתון "דבר", אותה קרא יוסף בורג. על הוועדה עצמה כתב אברום שכיסא היו"ר היה כבר תפוס" "שמעון פרס כבר הבטיח אותו למישהו אחר, ותיק ממני, כוחני ממני ומנוסה הרבה יותר. הוא פשוט בא חצי שעה קודם ותפס את המקום. כך קובעים עובדה ב" עבודה"... חדר הוועדה היה מלא ממילא באנשים שפרס הבטיח להם משהו ושכח לקיים אותו" (עמ' 93). על המפגש עם חברי כנסת מהעבודה הוא כותב בהמשך לפעילות שלו בתנועה שהיה שותף להקמתה "חיילים נגש שתיקה", שיחד עם שניים מייסדיה הגיע לפגישה עם רה"מ בגין ומהתרשמותו עמו כתב "דבר אחד ברור: בימים ההם לא היה ראש ממשלה לישראל, ואיש בעיניו יעשה. להוציא אחד - אריאל שרון, שעשה הרבה דברים, אבל ספק אם אפילו אחד מהם היה ישר" (עמ'85). ומה עם האופוזיציה של המערך? "האופוזיציה לבגין, קרי ה"מערך", לא ידעה את נפשה. כמה מהם סירבו להיפגש אתנו, אחרים נפגשו והכחישו, ולכל השאר פשוט לא היה אכפת, כי הם עסקו בעניינים השוטפים שלהם. אנחנו הרגנו ונהרגנו, מחיינו ונאבקנו, והם היו בהסתדרות, במפלגה, בסניף או בעירייה. רק הטבח במחנות הפליטים הצליח לטלטל את הנוחיות שלהם והכריח את כל המערכת הפוליטית לנקוט עמדות" (עמ' 88).

יחסי דת ומדינה, וזהות המדינה עומדים במרכז ההגותי של הספר. אברום משלב בו סקירה פוליטית עם אידיאולוגיה. לראשון שייך "מסמך העשרה" שניסחו עשרה חכ"ים כרפורמות בעבודה, שממנו נולדה ההפרדה בין ההסתדרות לקופת חולים כללית "שם נזרעו הזרעים הראשונים להסכמי אוסלו, ושם התחילה התמורה מצביעות סוציאליסטית לתפיסת עולם סוציאל דמוקרטית הרבה יותר עדכנית" (עמ' 102). במסגרת זו הציע בורג הפרדה בין דת למדינה וכמי שנבחר בפרימריז למקום ראשון נתקל ב"שמעון פרס ויצחק רבין (ש) היו היסטריים. במשך שלושה שבועות הם הפעילו עלי לחצים כבדים, שלחו שליחים וציפו ממני להוציא בעבורם את הערמונים מהאש, למשוך את הצעתי ולהתכחש לערכי... הם ועוזריהם לא בחלו בשום מניפולציה תקשורתיות אפשרית... בסופו של מהלך כונסו מוסדות המפלגה ואישרו נוסח מביך מבית מדרשו הפתלתל של שמעון פרס, שעיקרו מין פעלול שכזה: אף שוועידת המפלגה החליטה לפני שלושה שבועות את החלטתה המפורסמת באשר להפרדה בין הדת למדינה, היא בעצם לא התכוונה בין הדת למדינה וכן הלאה והלאה. גם "כן" וגם "לא" וגם "אולי", גם בעד הדתיים וגם נגדם ולהפך" (עמ' 105). את קבלת הדין רואה בורג כרגע הפוליטי הכי נמוך בקריירה שלו ובחשבון נפש הוא קובע "ברגע שנכנעתי לתעלוליו של פרס, הפסקתי להיות איש מהות והפכתי להיות פוליטיקאי מקצועי. ויתרתי על שליחותי לטובת הקריירה שלי. התפשרתי על תעודת הזהות שלי הפנימית שלי כתמורה למעמד החיצוני שלי" (עמ' 106). בורג מציג תפיסת שמאל בהנגדה לתפיסת השמאל הקיימת עד כדי הטענה ש"זאת טעות לומר שהשמאל בישראל נעלם - הוא פשוט עוד לא כל כך נולד" (עמ' 111). ומדוע זאת? זאת משום שלדידו "שמאל אמיתי הוא תפיסת עולם מקפת. שוויון של ממש בין כל אזרחי המקום. בלי שום הבדל בין בן גבר לאישה בשום תחום, מאבק חסר פשרות לחילון הציבוריות ולהפרדת הדת מהמדינה, השוואה חוקתית, משטרתית וערכית בין כל האזרחים כולם, בין יהודים לערבים בכול, מאמץ סוציאלי ודמוקרטי לצמצום פערים וחלוקה הוגנת של המשאבים הציבוריים - ואת כל אלה כמעט איש לא מציע לבוחר הישראלי" (עמ' 110-111). בורג עוסק גם בזהות הלאומית ובמשטר הדמוקרטי, אך לא תמיד בהבהרה מושגית מספקת. כך למשל הוא כותב על ביקור בחברון בשנות השבעים במסגרת שירותו הצבאי ומעיר: "ברגע שהתקשחתי אל מול האיכר החברוני ההוא, הכבדתי את לבי כנוגש, הלאומיות הישראלית שבתוכי קפצה מדרגה, ועם הזמן כמעט חנקה את כל שאר הרוחות שבי" (עמ' 195). לאומיות ישראלית? יש לאומיות ישראלית?! יש לאום ישראלי?! הרי בית המשפט אינו מכיר בלאום ישראלי! אולי הכוונה ללאומיות בלבושה הציוני, או היהודי ציוני?

אולם אברום גם מציע פתרון לסכסוך הישראלי–פלשתיני בהציגו מגישה הנסבה על בית בן שלוש הקומות. הקומה הראשונה היא קומת התשתית "הבסיס הערכי שעליו ייבנה כל המבנה המדיני העתידי: לכל אדם בין הירדן לים מגיעות אותן זכויות: אישיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות, ובכללן הזכויות להגנה ולביטחון, לקבלת יחס שוויוני זכות לתנועה חופשית, לבעלות ולהחזקת רכוש, לתבוע בבתי משפט לבחור ולהיבחר. לא משנה אזרח איזו מדינה אתה - ישראל או פלשתין - אתה מחויב לאותה מסכת חוקתית וערכית, ואתה זכאי לאותן חירויות יסוד... (עמ' 229). במילים אחרות מדובר במדינה דמוקרטית שמעצם היותה כזו הינה דמוקרטיה עבור כלל אזרחיה מהים ועד נהר הירדן. אולם מתברר שיש קומה נוספת, קומת ביניים ש"תחולק בין שני הדיירים. הפרדה ומחיצות מוסכמות והגיוניות בין שני הקולקטיביים במתכונת של שתי מדינות ריבוניות. במסגרתה של כל אחת מהן, בנפרד, יובעו הרצונות והערכים של הישראלים והפלשתינים. כל אחד במקומו וכל צד בדרכו ועל-פי מסורתו. כל אחת מהמדינות שבקומת הביניים תנהל את מדיניות החוץ והביטחון, הפנים והכלכלה של עצמה" (עמ' 229). כאן מדובר בשתי מדינות כמסגרות פוליטיות העומדות בפני עצמן, מה שמשנה את התפיסה של הקומה הראשונה. אולם לא בכך מסתיימת הצעת בורג, אלא הוא גם מציע קומה נוספת "מבנה - על המשותף למדינות עצמן. קונפדרציה של ישראל ופלשתין, שתפנה גם פנימה וגם החוצה. כלפי פנים יהיו לממשל הקונפדרטיבי המרכזי סמכויות שיאצלו לו משתי השותפות העצמאיות – ישראל ופלשתין. הקונפדרציה תהיה אחראית בין השאר למערכת החוקתית שבין הים לבין הירדן... אף שכל מדינה תגבה את מסיה בהסכמת אזרחיה ותפעיל את מערכות החינוך והתרבות על-פי הבנתה ורצונותיה, התשתיות של שתיהן חייבות להיות מתואמות...(ולא רק זאת) כלפי חוץ, כלפי העולם שמעבר למרחב ההיסטורי שבין הירדן לים, תהיה הקונפדרציה הישראלית פלשתינית הממשק שאליו יוזמנו להתחבר עוד ישויות מדינתיות" (עמ' 230). לכאורה ניתן לראות בבלגיה מודל דומה לזה שמעצב בורג, אך בבלגיה מדובר בשתי קהילות (שהן למעשה בגדר לאומים), שלהן יש אזרחות לאומית משותפת. לכל אחד משלושת החבלים (פלנריה וולוניה ובריסל) יש פרלמנט, אך אין להן מעמד של מדינה בעלת מדיניות חוץ וכל שכן - החזקת צבא. נוכח הקשיים של הבלגיים להחזיק בשותפות את המדינה הפדראלית, עולה בהכרח השאלה, מה ישמור ויאגד את הקונפדרציה הישראלית-פלשתינית? מה עוד שרמת האלימות באזורינו בחמישים השנים האחרונות כלל אינה דומה לזו שבבלגיה, ומה גם שאין כל בסיס אזרחי ותרבותי, אפילו כזה הקיים בבלגיה. אגב זאת, לא ברור מדוע בורג כה נחרץ כנגד הלאומיות האמריקנית וגורס ש"כל אחד שם מתגאה בשורשים הפרטיים שלו, אבל הקולקטיב האזרחי לא מאפשר ולא סובל שום לאומיות אחרת מלבד זו האמריקנית, זו הלאומיות האזרחית" (עמ' 209), ולא רק זאת, אלא שהוא מעמיד את אירופה המערבית, משום מה כנגד המודל הצפון אמריקני, הגם ששתיהן מתאפיינות בלאום תרבותי ואזרחי, ואת אירופה הוא מהלל במילים הבאות: "אירופה שאני לומד להכיר עכשיו מציעה דגם נפלא של זהות קליידוסקופית. של פטריוטיות חדשה, שלא זקוקה לשפיכות דמים ולאלימות מיליטריסטית כדי לשמר או להביע את הפטריוטיות שלה, שנאבקת עם רב זהותיות כדי למצוא ולשמר את כל זהויותיה וקהילותיה, שהתקיימו ועדיין קיימות" (עמ' 209). אולם קיים הבדל בין הגישה האירופית לאוכלוסיות אתניות או דתיות אזרחיות שונות, לבין יחסה למהגרים (וגם יש שוני בסיפא), יחס שהוליד את הגישה הרב תרבותית (כלפי המהגרים), שלא בהכרח צלחה בה, כפי שגם ידוע מהצהרותיה של קנצלר גרמניה מרקר. למרות חזונו של בורג הנשען על אופטימיזם חזוני, לא ניתן להתעלם מתובנות ואבחנות שיש בספרו. כך למשל הוא עוקץ בכותבו "היכרותי עם הדמוקרטיה הישראלית לא מרשה לי להיות שותף לקלישאה השמאלצית, שעל פיה "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנחנו דמוקרטיה פתוחה, מרשימה, סובלנית בעיקר ליהודים. בעיקר אלו אשר, כמוני, נולדו למעמד היהודי האשכנזי, האדנותי והמיוחס שיכול להרשות לעצמו לא להסכים לשום מגבלה. לצערי, האמת הדמוקרטית שלנו הרבה יותר מצומצמת. ישראל היא חצי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא רק בשל הכיבוש והאפליה המובנית כלפי הפלשתיני הישראלי, אלא גם בשל המגבלות הגדולות המוטלות עלי כיהודי" (עמ' 173-174). בסיכומו של דבר, מדובר בספר קריא מאוד, מעניין והמשלב בהצלחה רבה את הפן האישי עם הפן הציבורי והלאומי. זה יותר ספר של התבוננות עצמית מבקרת ומפוקחת מאשר ביטוי לפוגרמה לשינוי פוליטי. פוגרמה זו מתבקשת מאברום בורג נוכח פעילותו הציבורית כיום. אולי תופיע בספרו הבא?