לי הוא מדריך ספורט, בחור יהודי מהחוף המזרחי שגר עכשיו בקליפורניה. בין שאר עיסוקי הספורט שלו גם האבקות, ובשנתיים האחרונות, במסגרת מועדון ההאבקות בו הוא חבר, הוא עובד להגביר את המודעות לספורט, על-ידי הפקת סרטונים לאינטרנט וסרטים דוקומנטרים קצרים על התאבקות חבריו, בהם אלופי עולם בשטח.
כשלי סיפר לי שהוא מתכונן לנסוע לאירן לתחרות, ניסיתי לשכנעו שיוותר על הרעיון בעודו באיבו. אומנם לא ניתן להגיד על לי שהוא נראה או נשמע "יהודי" (אני מזוהה מיד כ"ישראלי"), אך ביקור באירן המודרנית, המתקדמת, יכול להסתבך לפרשה בינלאומית אם הדבר יתאים למטרותיהם של האירנים. "ראו, תפסנו היום בחור יהודי אמריקני שבא לרגל" במקרה הטוב, והעלמות מוחלטת שלו למרתפי אחד מבתי הכלא הרבים בטהרן הבירה, משם כנראה לא יצא בחיים ולא יוודע גורלו, במקרה הגרוע.
לי ודאי חשב שאני חי בעולם בו הקומוניסטים שלטו, ואולי חלק מהחרדות או החששות שהשמעתי הן מאותה תקופה (זמן רב לפני שהוא נולד). אך אני חשבתי דוקא על המציאות העכשווית, ואפילו לא הרחקתי לכת לתקופתו של השאח והמשטרה החשאית (הסאבק) תחת שליטתו. הסרט "הגל הירוק" (The Green Wave) מ-2009 מתאר בדיוק די רב מקצת ממה שמתרחש באירן.
לי אומנם לא אמר זאת, אך ודאי חשב שלא רק שהחששות אינם מוצדקים, ספורט הוא מעל לכל, והאירנים מתעניינים מאוד בספורט ההאבקות ורוצים להראות לעולם עד כמה הם מתקדמים ותרבותיים. האם זה נשמע מוכר למי מאיתנו? גם הנאצים רצו לעשות זאת. אוגוסט 1936, משחקי הקיץ האולימפיים ה-11 במספר. חברנו הנרי פרייס יכול לספר על אביו - גם הוא לא נראה או נשמע יהודי - שנמנעה ממנו האפשרות להשתתף במשחקים האולימפיים.
אך לי בשלו, ואחרי העדרות של מספר שבועות, הוא חזר השבוע קורן ומבסוט: "חזרתי משמונה ימים בטהרן!"
הייתה זו תחרות בין מועדונים, לא בין ארצות. בארה"ב 15 מועדונים, ורק אחד נסע לאירן, המועדון בו חבר לי.
זו השנה השנייה שהתחרות נערכת. בשנה שעברה היא נערכה בג'ייבר, מרחק שש שעות נסיעה מטהרן - השנה בטהרן ובשנה הבאה מקווים שהתחרות תיערך בוושינגטון די סי.
הנה מקצת מה שסיפר לי לי עם חזרתו:
"האירוח היה מושלם. מלבד מתורגמנים, הצמידו לנו מאבטחים, שמטרתם הייתה לודא שלא נעשה שטויות ולא נסתבך.
"בד"כ הסתובבנו כקבוצה ולעיתים רחוקות בלבד לבד, כי אז היו המונים מתנפלים עלינו להצטלם איתנו.
"ארוחות הבוקר דמו מאוד לאלו בישראל. מלפפונים ועגבניות טריים, שפע אדיר של אוכל אחר.
"המעונות בכפר האולימפי היו יפים, מצופים שיש וכו', אך המיזוג בקושי עבד. רובנו התחלקנו - שניים לחדר, מעטים בלבד קיבלו חדר לעצמם.
"האנשים בני גילי לא אוהבים את המשטר. הם מנסים להתמרד. כיסויי הראש קצרים יותר, והם מביעים את דעתם נגד המשטר. הוריהם מספרים להם איך היה פעם, לפני השלטון הנוכחי. אחד המארחים שלנו, בן 20, מורה לאנגלית, מסתפר קצר כמו השחקן האמריקני האהוב עליו.
"שלטי החוצות וכתובות הנאצה נגד המערב הוסרו כמעט כולם. הדבר היחיד שנשאר הוא שלט ענק נגד ישראל.
"בכל מקום אליו הגענו, היינו 'כוכבים מקומיים'. הכל רצו לצלם את הספורטאים מאמריקה ולהצטלם איתנו. כיוון שהיו בינינו גם שני אמריקנים שחורים, והאירנים לא רגילים לראות אנשים שחורים, זה גרם לסנסציה נוספת - גם אמריקנים, גם שחורים".
"האירנים גאים מאוד בגדולת ספורט ההאבקות שלהם. חשוב להם מאוד להראות זאת ברבים.
"התחרויות שודרו באתר בשליטת המדינה, אבל זה היה שידור חי מעולה. עשרות מיליוני אירנים צפו בשידורים במשך יומיים של תחרויות. 15 קבוצות. בתחילה - בסבבים הראשונים - היה מספר מרשים של צופים, אך בסבב האחרון מול בימה-רזה האירני, היו בין חמשת אלפים לשבעת אלפים אוהדים. הם התפרעו לגמרי, להוטים מאוד-מאוד על הספורט ועל בני עמם. רק גברים הורשו להיות באולם, והכרטיסים היו בחינם. המארגנים רצו שיהיו הרבה אוהדים והיו מעוניינים לאסוף כסף ממכירת כרטיסים.
"הקבוצה שלנו - האמריקנית - התחרתה מול ארבע קבוצות: מאזרבייג'אן, ארמניה, ברזיל ובימה-רזה מאירן. אלו האחרונים הביסו אותנו תבוסה מוחצת, אך היו ביניהם מספר בעלי מדליות אולימפיות.
"יומיים לא הייתה לנו גישה לאינטרנט. אחר כך איפשרו לנו גישה, אך היינו צריכים למסור את הטלפונים שלנו כך שהעובדים המקומיים יזינו את הסיסמה. זה היה משונה מאוד.
"הרשת החברתית היחידה שהייתה פתוחה עבורנו היא אינסטגרם. פייסבוק וטוויטר היו חסומים. במזל, כל מה שהעלנו לאינסטגרם, הועבר לפייסבוק, וכך הערמנו במקצת על ההגבלות.
"אחרי שמונה ימים, בשדה התעופה פרנקפורט בגרמניה, כבר לא עמדנו בפיתוי ושתינו בירה קרה, מרעננת, מרוות צמאון. שמונה ימים 'יבשים' הגיעו לקיצם.
היו אלו שמונה ימים בטהרן שעיצבו לחלוטין את דעתו של לי על אירן המודרנית, אירן של המולות. אירן המזכירה את ביקורו בישראל במובנים מסוימים. אירן בה המשגיחים הצמודים הם לטובתך ועבורך. אירן בה ספורט לאומי הוא גאווה לאומית. אירן בה אורחים ספורטאים מארה"ב הם אורחי כבוד ויצורים מהחלל החיצון, סלבריטים שכולם רוצים להצטלם איתם.
ראו עד כמה טוב להשקיע בביקור זרים במדינתך. תעמולה עבדה יפה בשנות השלושים בשרות הנאצים. תעמולה עבדה בצורה מרשימה עד מאוד בתקופה הסובייטית (ועד היום אנו חשים את התוצאות על בשרנו - המצאות ערפאת על "פלשתין" הם מבית המדרש הקומוניסטי בו התחנך הטרוריסט). מסתבר שבסוף שנת 2015, התעמולה האירנית במלוא מרצה, ואנחנו, כך נראה, נופלים בפח.
תמימות נעורים. לי כמובן רוצה לנסוע חזרה, הרשמים מהביקור ממנו חזר זה עתה טריים וחזקים. נאיביות בשיאה, והוא לא מסוגל להבין על מה אני מדבר.
אשאיר זאת כך. כיון שמה שנראה כלפי חוץ אינו אפילו קצה קצהו של הקרחון, וזה הקבור מתחת לפני השטח מסוכן ביותר.
אני זוכר טיסה לארץ ואת ההמתנה בפרנקפורט ואת השער ממנו יצאו הטיסות לאירן (לא רחוק מהשער לישראל). כמעט התבלבלתי ונעמדתי בתור לכיוון הלא נכון.
אך יותר מכל, זוכר אני את אולימפידת מינכן, 1972, ורצח הספורטאים הישראלים. שמונה מ-11 הנרצחים היו משטח האבקות ומשקולות. לכן, אולי, התמונות מהכפר האולימפי מטהרן כה מטרידות. 43 שנים אחרי אותו רצח, הטרוריסטים הפלשתינים ממשיכים לרצוח בנו, יום אחר יום. אך האיום הגדול יותר הוא האיום האירני, ואלו, נופת צופים, לפחות כך נוצר הרושם אצל לי שניידרמן מביקורו בטהרן.
