כדי להתקיים, לא בחל מעולם בעבודות קשות, הן כשעבד בחברת הרכבות והן כמלצר, טרם החל ללמוד אמנות
▪ ▪ ▪
|
ארצ'יבלד מוטלי, בן לאב עובד רכבת, ולאם מורה ואשה משכילה, נולד בניו-אורלינס. לאחר כמה שנות נדודים התיישבה המשפחה בשיקגו. הנער היה בהיר עור מכיוון שאמו הייתה בת לאיש לבן ואשה שחורה. למרות שגדלה במטעים בדרום - חברה לילדים הלבנים והייתה בעלת שאיפה עזה להתקדם. למדה והייתה למורה. היא אף שיפרה את מיבטאה תוך שלמדה אנגלית במיבטא צפוני. מוטלי הצעיר התקבל ללימודי אמנות בגיל 23 לביה"ס של ה"ארט אינסטיטוט אוף שיקאגו" - שהוא אחד מששת המוזאונים הגדולים והחשובים בעולם. בהמשך, למד בלימודי המשך שם עם הצייר הנודע ג'ורג' בלוז, שהוא אחד מאבני הדרך בתולדות האמנות האמריקנית והעולמית גם יחד. דמותו של הצייר מוטלי ללא ספק נגזרת ממסכת חייו הקשים, בין היתר ניצל ב-1919 ממשיסות השחורים בדרום שיקגו הודות לעזרת חבריו הלבנים. כדי להתקיים, לא בחל מעולם בעבודות קשות, הן כשעבד בחברת הרכבות והן כמלצר, טרם החל ללמוד אמנות. את שכר הלימוד בשנתו הראשונה בארט אינסטיטוס מימן מנהל מוסד דומה שהכיר בכשרונו וצפה לו עתיד. בהמשך, גם כשהיה לצייר נודע שציוריו הוצגו ברחבי העולם ובכל המוזאונים החשובים באמריקה, וזכה בעשרות פרסים ועיטורים, סירב למכור סתם כך את ציוריו לכל המעוניין, אלא אם כן, היה בטוח שהאדם הרוכש הוא אוהב אמנות אמיתי. את פת לחמו תמיד השיג בזכות עבודתו כצייר מסחרי במשך היום (עיצב עיטורים לווילונות של מקלחות) בעוד בערב התפנה לצייר את מה שהוא אוהב. מוטלי היה קשור מאוד לאמו, שתמיד תמכה בו ועודדה אותו לממש את שאיפותיו להיות אמן, ולכן הקדיש לה כמה דיוקנאות. לאחר מות אביו, היה לה בעל אלים שהתעלל בה, ובאחד המקרים ירה בו מוטלי. על כך הוא נידון למאסר של ששה חודשים. מה שאינו מעיד על היותו אלים בכלל. כי בציוריו מלאי הצבעוניות החמה מסוך רגש עם יד מכוונת ואופי ייחודי. הוא מתאר לרוב את תקופת הרנסנס של הג'אז, במיוחד בשנות השלושים. הודות להם אנו יכולים להתוודע לחיי הלילה, לבילויי היום, לנעשה מאחורי הקלעים של הקברטים והזונות. כל אלה, בגלל שבחר לגור ברובע הקרוי "ברונזוויל" בשיקגו, שרובו היה מאוכלס בשחורים.
|
למרות שנפטר בגיל 90, הרי מירב היצירות המוצגות במוזאון ויטני הן משנות השלושים והארבעים, עם המיטב מהשנים שקדמו להן
▪ ▪ ▪
|
מלבד שפע התאורים הכה פלסטיים, מלאי התנועה והאיפיונים לכל דמות בציורי המצבים והאירועים, ארצ'יבלד מוטלי הוא אחד מציירי הדיוקנאות המשובחים אי-פעם. אהבתו למין השני גרמה לו ליצור ציורי דמויות נשים שניכר ששקד על ציוריהן במירב תשומת הלב. כמו למשל ציור המודל המשותף שהייתה לו ולחברו, שבהמשך הפכה לאהובתו, לתלמידתו, ואז פתחה גלריה וייצגה אותו - עדנה פאול גייל. הדיוקן היפהפה שלה שקרא לו "דיוקן אישה משכילה" (שהושאל לתערוכה מגלריה מייקל רוזנפלד מניו-יורק, שהנשיא אובמה רכש ממנה יצירה של אמנית שחורה אותה תלה בחדר האוכל לאורחים בבית הלבן) עשה למען ההערכה לנשים שחורות יותר מהרבה הפגנות ודיבורים. דמותה של הקריאולית היפהפיה, היושבת על כסא מסוגנן, כאשר ברקע תלוי ציורו של מוטלי את הנוף האורבני בשיקגו - שנודעה בפעילות הפוליטית, התקשורתית והחברתית ובמעורבות במעמד הבורגני השחור של שיקגו, כל אלה המחישו ומיצקו את דמותה של האישה השחורה כחשובה וכ"האישה הכושית החדשה" (New NegroWoman). שימו לב שאז עדיין כונו השחורים "ניגרוז". למעשה רוב הנשים שצייר מוטלי היו מעורבות, קריאוליות, בהירות עור וייצגו את דמות האישה השחורה החדשה. לא עוד שפחות ופועלות במטעי הכותנה. אלא נשים פעילות, משכילות ונחשבות. מגוריו בין השחורים, בהם בדרנים, זונות, סוחרי סמים ומהמרים, תופסים חלק נכבד בציוריו. הוא צייר אותם מתוך הכרותו אותם. כל ציורי העירום הנשי שמוצגים בתערוכה עשויים בטוב טעם, נטולי וולגריות, אך יפהפיים. את רעיתו אדית גראנצו, שהייתה שכנתו בילדות, נשא ב-1924. משמה וממראה פניה ניתן לראות שהיא לבנה. אחיינו, בן אחותו פלוסי, הוא הסופר הנודע וילארד מוטלי, שספרו הראשון המצוין הפך לסרט עם המפרי בוגרט "Knock on Any Door", וכך גם ספריו האחרים. מוטלי חי בצניעות, ושנותיו האחרונות עברו עם בריאות לקויה. וכך, למרות שנפטר בגיל 90, הרי מירב היצירות המוצגות במוזאון ויטני הן משנות השלושים והארבעים, עם המיטב מהשנים שקדמו להן. ניתן לומר שהוא צייר ותעד את המחצית הראשונה של המאה העשרים בתולדות הקהיליה השחורה של שיקגו, על כל גווניה וצורותיה. כשם שציורי הקיר של המערות מהתקופה הפרה-היסטורית העניקו לעולם מידע על הקורות את בני האדם בטרם ידעו לכתוב, כך ציורי ארצ'יבלד מוטלי מחיים תקופה של פריחת הג'אז השחור בשיקגו, ובה בעת מהווים הצצה לנושאים חברתיים ומכאן הערך המהותי שלהם. תערוכה מלבבת מעין כמוה, שכל מי שיבקר בניו-יורק בשבועות הקרובים, אסור לו להחמיצה. מה גם, שבאותה הזדמנות, יוכל לצפות גם בתערוכת פרנק סטלה, עליה כתבנו כאן, ועל מיטב מהאוסף האמריקני של הויטני. חוויה מרגשת.
|
|