מבוא לחיים

יש תחושה של תום ושל צחות לעומת נחישות בשם המחברת גבריאלה. כך, ללא שם משפחה, מביא עמו שמה אקזוטיקה, ואיזו עצבות רחוקה של מלכה יתומה שגדלה ללא הורים, ללא משפחה, שמלכותה אוסרת אותה ואולי היא מתנתקת מכל מה שאינו היא כדי למצוא כוח לעצמה. יש גם תחושה של ראשוניות, של ניקיון ואיזו עדנה בשם הספר. דהיינו, בדמות שמצטיירת בו בבואה אלינו "יחפה", חשופת רגליים והילוכה שוקט ולוטף בכפות רגליה את המקום בו היא דורכת, בזהירות של עור חשוף, אך כזה שמסיר מעליו הגנות אפשריות, באומץ או מחוסר ברירה. יחפותה היא סמל בספר, סמל לנתינת עצמה, להתמסרות, לנכונותה להיות נפגעת. נכונות של מלכה שמקבלת על עצמה את עול גורלה. באה אליך עירומה עטופה ברטט ציפייה בחסדה של המילה, באה אליך ללא מורא. באה אליך יחפה על מצע של תפילה מדלגת על המשוכה של נפש מייחלת ופתיה. (עמוד 23) נראה ששני דברים נכונים: גם הנכונות להיפגע מרצון, וגם מה שנפשה הפתיה והשדודה גזרה עליה. והיא פתיה של אהבה, של עיוורון חושים, כאשר הכמיהה הזאת משתלטת ומתבטאת בערגה ובכאב הלא מוחשי, אך התקף של הגוף. אין נתינה גדולה יותר מנתינת עצמנו, ומי נותנת כמו אישה אוהבת, שנותנת ומוסרת את עצמה ללא תנאי לאדם אחר? שנותנת את תוכה למי שמצוי מחוץ לגופה, כאשר היא נושאת תפילה להיות נאהבת, רצויה, נערגת? היא נותנת עצמה לאותם קוּרים שנלפתים עליה ובתוכה, מתוך רצון להיות שבויה אך נחבקת, על-אף שבתוכה יודעת שיש בחיבוק הזה הרבה כזב. הכאב הכפול הזה, של כמיהה עזה מחד ושל הידיעה שזה כך מאידך אינו יכול להרפות, גם איננו יכולים לאחוז בו ואולי לחנוק אותו. זהו כאב בלתי אחיז. ייסורים של אהבה הם כאב הפנטום של הנפש. תמהיל דמעתי וזֵעתךָ המרה אינו נספג בחולות מדברי. אתה נוטף מעלי, יוצר שיטפונות שאינם נגישים לאהבה. ואני מחכה לשמש (אף כי מתייבשת בגופי) אולי היא תייבש גם את דמעתי הפנימית. (עמוד 13) בעודו גוהר מעליה ברגעי אהבתם, היא דומעת, כי היא יודעת שאהבתה אינה הדדית וכי זה שחובק אותה חובק חיבוק מיני. חיבוק לוהט ושטוף זיעה אבל פיזי למהדרין, דורס את גופה הכנוע לצרכיו. זיעתו אינה מתוקה לה, גם לא מלוחה ורק מרה, אבל אינה יכולה להיות בלעדיה. זו שוטפת אותה ולא נספגת בה, מתוך אותה הבנה כואבת שאין זה אלא שטפון שסוחף אותה ומשקיע אותה במערבולת שכנראה אין לה ממנה מוצא. אבל היא מקווה. לא מוצאת כוחות משל עצמה להשתחרר, אבל מייחלת לכוח חיצון שיזרח עליה ויביא עמו את ההצלה או את החום המייבש, כך היא מכנה אותו, כמו אותו פתרון של "אקס מכינה" שמספק תיאטרון יווני כאשר מאבד המחזאי את כוח ההמצאה שלו. כי לה עצמה אין כוחות כנגד הרוחות הפנימיות שמטלטלות אותה ושולטות בה. במובן אחר, ואני אומר זאת בזהירות, זוהי תסמונת של אישה מוכה, שאוהבת על-אף הכל את האיש שלה ולְמֵדה לקבל את מכותיו כחלק מחייה. על פלגי יין באדיבותו של דיוניסוס גולשת אהבתי, מחליקה אל מחוץ לפכחוני, מחייכת אווילותי, ומניחה בצד דעתי. ואתה - דורך ענביי למשעי, נתזים, נתזים זורם בתוכי. מתעטש מקַיץ שהקדים, מיינם של החיים. (קטע. עמוד 40) אבל היא מכורה לאהבה שלה שמשכרת אותה כמו יין. היא נותנת לעצמה להיות שיכורה, דוחקת הצידה את ההבנה שזוהי אהבת רמייה ככל הנראה ומניחה לאותו דיוניסוס שלה לשכר אותה ביין של העלאת קורבן. קורבן שהוא מקריב לתפארת עצמו ביודעו שהוא שולט בה. ועל אף זאת, כמי שאומרת זה המצב, זה מה שיש לי, זה מה שמכאיב לי אבל עושה לי טוב, היא כותבת מתוך פיכחון, ואינה מתנצלת על כך: לא מוותרת על הבערה שבקרבי היא ככבשן, לא נכנעת לדלות הבשר ולקשיי האחיזה. מחברת חבל הטבור אל השמש והערגה. (קטע. עמוד 34) זהו סוף המאבק, אם כן. זוהי הכניעה המלאה. זוהי ההתמסרות שבאה מתוך תחושה ואולי אמונה בדטרמיניזם נוקשה המוכתב בקשיחות ואי-אפשר להילחם בו. הלא זהו רצון הגורל ואליו היא קושרת את עצמה. לכן היא חובקת לטוב ולרע את גורלה, מתנתקת ועושה את נפשה כמעט הפקר לזה ששבה אותה, נכנעת ומקבלת על עצמה את מציאותה. אני יחפה, היא חשה לאחר הכל - וכמה נכונה הכותרת שהעניקה לספרה - אני עירומה, אני גבריאלה, רק גבריאלה, זאת חולשתי, אבל לא פעם זהו כוחי, זאת כניעתי, אבל זאת גם הישרדותי, זה אובדני אבל זה מזון יומי, ואחיזתי היחידה היא בגוף שזיעתו המרה נוטפת מעליי. ומה היא עושה במצב זה של השלמה? לא דופקת עוד שעון נוכחות במפעל החיים, לא סופרת עוד ימים מתכלים. לא מחפשת אחר חיים אחרים לחיות בלוח המודעות. עולה על כל טרמפ המבטיח אהבת-עד, ויורדת בדרך אם משתנות הכוונות. ומחייכת את העכשיו. (עמוד 38) כאמור, זוהי אולי ארספואטיקה של החיים, לא של השירה שהיא כותבת, ולא רק על עצמה. כי היא כותבת על עוד דברים שחוּטים די ברורים קושרים אותם לכמיהתה. גם קטעים קצרים של פרוזה יש בספר, עליה ועל אחרים. מכולם נובע הטרום מהות שלנו, הטרום אהבה, הטרום אושר שכדומה לשמו נולדנו ואנחנו מחפשים חדשים לבקרים דברים לאחוז בם כדי להעניק פשר לחוַוית חיינו. לפלא בואנו. לתהיית שנותינו. לכאב לכתנו. יושב לו משורר בסמטה חיובית של חייו, ולבו הגדוש לא מתכתב עם הנייר. יוצא לרחוב, רואה גור חתולים נעזב, המייבב כאבו אל העולם. נוטלו בידו, שב אל סמטתו, וכותב שיר מלוא הלב לאהובתו. (קטע. עמוד 16) והינה היא לפנינו, כך, גלויה ויחפה ולאחר שמצאה את אותו חתול עזוב. ובעודה אולי חובקת אותו ומלטפת את גופו הרועד והכחוש בתחושה של עצמאות ושל נתינה חופשית וחומלת, הינה היא כותבת לנו את שיריה. ובסיום הרשימה הזאת, שאינה ניתוח אלא חווית קריאה בלבד, אביא קטע קצר מתוך מה שהיא רושמת ומבהירה בעמוד 70: "לא גדלתי עם סבא וסבתא והנכות הרגשית הזו זירזה את כמיהתי ל'סבתאות'. ההנאה מ'גור אדם' בלי כובד האחריות ל-outcome, להעניק את כל השפע האפשרי, הן בין תחושות החופש המעטות האפשריות בדמיוני. לא היו לי סבים, דודים (אבי היה בן יחיד, אמי בת מאומצת), אחים או בני דודים. אלה עבורי מושגים ברמה אקדמית ותו לא. אף כי מובנת לי משמעות האהבה העומדת מאחוריהם, אף שלא חוויתי אותה". ובעמוד 45 היא אומרת, בעוז: אל תצפו שאעמיד פנים כדי שתלבינו מצפונכם דרכי. הספר משדר צניעות, אפילו חסכנות. העטיפה בהירה וציור העץ שעליה כמוהו כגופה העירום של אישה. השירים לא מנוקדים (ולא בכדֵי להניח להבנה לתעות בין פשר המילים, כפי שיש מעדיפים, לשיטתם - זאת היות שְפה ושם נוקדו מילים מוּטות או מורכבות בניקוד חלקי), ולדעתי הצנועה קטעי הפרוזה הקצרים המשולבים בין השירים, למרות ההבהרות שהם מביאים וההשלכות הישירות או העקיפות שהם משליכים על השירים, אינם עושים חסד רב עם השקיעה שהקורא רוצה לשקוע בקריאה. גם אומר כאן, ולא לראשונה, שאין לדעת אם הדברים נכתבו מתוך נפשה של הכותבת, כפי שיכול להשתמע מאמירותיי לאורך הרשימה, או שמא מחוצה לה. כי גם הכותב עצמו יש שאינו יכול להעיד על כך או אם איזה אחוז מבוטל או לא מבוטל זלג ממנו לתוך כתיבתו - אך בכל מקרה פניני השירה והתערטלות הנפש שמביאה גבריאלה אכן לוכדים את הקורא. ולבסוף ולאחר הכל, אני יכול לומר גם, כמעט בביטחון: הינה מדוע רק "גבריאלה".