מודה ומתוודה: מידותיו הגדולות והעיטוף הקשיח למחצה שחובק אותו, אינם מאפשרים התעלמות והוא כובש מייד את תשומת הלב של האוחז בו וכאשר התחלתי לדפדף, נוכחתי שחיצוניותו המזמינה מקיימת פְנים עשיר, והדפים הגדולים מעידים על כבוד עצמי ועל כבוד ליוצרים ולחומרים שבו.
לא אבוא למנות את שמותיהם של המשוררים השונים שנוטלים חלק בגיליון, והם רבים וטובים. הגלריה מרהיבה וימחלו לי על כך. רק אומר שוב שהם מיוצגים בצורה המכובדת ביותר. אולם כן אזכיר מאמרים מרתקים וחשובים הכלולים בגיליון שובה העין הזה, משל פרופ' הלל ברזל, איש ספרות בלתי נדלה וד"ר נורית צדרבוים, אמנית-חוקרת רב-תחומית ומשוררת.
פרופ' הלל ברזל, תחת הכותרת "משורר לא שר על עצמו, אלא שר את עצמו", מעניק למגזין ראיון רחב שערך עימו המשורר והעורך
יאיר בן-חיים לכבוד צאת ספרו החדש, "ליריקה - שירת ארץ ישראל". בשיחה הוא מדבר, בין היתר, על משוררים כנתן יונתן, דליה רביקוביץ' ויוכבד בת-מרים, כמו גם על אחרים ועל זיקות קיימות בין אלה לאלה ולאחרים. אלו הם, בוודאי, אינם אלא צימוקים מתוך יצירתו הגדולה ובת 10 הכרכים על יוצרי הדורות, "תולדות השירה מחיבת ציון עד ימינו", עבודה עצומה שהתחיל לכתוב אותה עוד בשנת 1983.
ד"ר נורית צדרבוים, מגישה לנו ברשימתה המרתקת "'השירה כמוהו כציור' - האמנם, תזה מלומדת על האינטראקציה שבין שירה לבין הציור, וכך היא אומרת: "השיח המתקיים בין הדיסציפלינות מעורר ומפרה, תלוי סגנון תרבותי וייתכן אף תלוי טעם אישי. ההשוואה בין שני תחומים אלה דווקא - ספרות ואמנות פלסטית - זכתה להבלטה ולהתייחסות מיוחדת, משום שכבר בעת העתיקה נחשבה השירה כביטוי הנאצל ביותר של אמנות המילים, ואילו הציור נהנה ממעמד מיוחס במשפחת האמנויות החזותיות".
לקורא מוגשת יצירה לירית בשם "התליין", המוגדרת כאן כשיר, מאת מוריס אוגדן ומתורגמת לעברית על-ידי שרית שץ. זוהי יצירה בת 30 בתים מרובעים ובסך-הכל מכילה 120 שורות - אך אודה כי מתוך השירה שלנו בגיליון זה ננעץ בבטני כאגרוף ועורר הקשרים חזקים בתחושותיי, שלא אביא לכאן, שירה המוחה וסוטר של ליאת שורק רשף, וכותרתו המאתגרת, "אם אני הולכת למות בגללכם", כבר מעוררת את השאלה למי היא מתכוונת באמירתה, ובמה היא מאשימה את אותם שהיא פונה אליהם, ואולי אותנו. מפאת אורכו אביא כאן רק את חלקו:
אִם אֲנִי הוֹלֶכֶת לָמוּת בִּגְלַלְכֶם
אָז רַק בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת,
כִּי לֹא עֵדוּת שְׁמִיעָה תָּבוֹא בְּתַכְרִיכַי.
בְּמוֹ עֵינַי, אֶחֱזֶה אוּלַי,
בְּמַרְאוֹת שְׁאֵרַי: חָשִׁים, מִתְנַשְּׁפִים,
לִתְפֹּס רַכֶּבֶת אַחֲרוֹנָה מְתַוֶּכֶת אֵלַי.
בִּדְהִירָה בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים
תַּצְלִיחַ הִיא, אוּלַי, לִגְזֹר לָהֶם מֶרְחַקִּים
וּלְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנִּי מִקְטְעֵי פָטָהמוֹרְגָנָה שְׁלֵמִים,
שֶׁהֵאִירוּ לִי שְׁנוֹת שָׁוְא שֶׁל מַצָּגִים.
בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת אֲנִי הוֹלֶכֶת לָמוּת בִּגְלַלְכֶם,
כְּדֵי שֶׁאוּכַל מִבֵּין הָרְגָבִים לִרְאוֹת,
אֶת אַהֲבַתְכֶם הַחַד-פַּעֲמִית
תָּרָה בְּהֶתְקֵף שֶׁל רָעָב פִּתְאֹמִי
אַחַר חֹם גּוּפִי שֶׁהִתְקָרֵר זֶה מִכְּבָר.
(מתוך "אם אני הולכת למות בגללכם")
לאחר כל זאת, אם נותר ספק מפוקפק כלשהו, הינה בא הגיליון השני ומגרש את הספקות, שנולדו מטעמים של זהירות בלבד. ובחודש אוקטובר האחרון, כעבור כמעט שנה, הופיע הגיליון השני ובו שוב מבחר של משוררים שמביאים ממיטב השירה העברית החדשה. כמו-כן, ראיונות מרתקים עם מאיר עוזיאל, העיתונאי הסופר והסטיריקן, והאמן הרב-תחומי הבינלאומי בני אפרת.
מאיר עוזיאל, שמאחוריו 11 ספרים, ובעקבות ספרו האחרון "איש הישר בעיניו", אומר לד"ר אורה עשהאל, שמקיימת עימו ראיון: "כתיבת רומן מתחילה בהחלטה על תוכן, אבל לא פחות חשוב בקבלת החלטה סגנונית. החלטה שצריך לקבל ולשמור עליה. קל לקבל החלטה ולאבד אותה. המוח צריך לעבוד קשה כל זמן הכתיבה כדי לחפש את צורת הכתיבה הפחות שבלונית, וחיפוש אחר מתסיסי המחשבה. רומן אינו דבר שנכתב באחר צהריים פנוי אחד, זאת מלאכה שנעשית לאורך זמן ולכן החיפוש אחר צורת הכתיבה הנכונה מתקיים כל הזמן".
בני אפרתי מוגדר בוויקיפדיה כפָסל, אך הוא מעיד על עצמו ואומר: "אם הייתי צריך להגדיר את עצמי, הייתי אומר שאני עוסק באקולוגיה ובחיים. הביטוי לכך יכול להיות ציור, פיסול, וידאו-קליפ דו-ממדי או מילולי, צילום, קולנוע, רישום או מיצבים אמנותיים." ואם לצטט אלו שורות מתוך ממה שהוא מכנה "תג מחיר" שלו, הרי שזה כך: "על-פי המסופר בספר בראשית, החוקר הראשון עלי אדמות הייתה היונה שגילתה שעץ הזית שרד את המבול, והביאה במקורה עלה של זית. לכן, היונה עם עלה של זית מבשרת את הניצחון, לא את השלום".
אביא קטע לירי מגיליון זה, משל המשוררת שולמית אפל, "מדוע לי געגועים":
"מֶרְחָק הַשָּׁנִים אֵינוֹ מֵפִיג דָּבָר. לֹא אֶת הַגַּעְגּוּעִים וְלֹא אֶת רֵיחָהּ וְטַעֲמֵי שְׂפָתֶיהָ הַסְּפוֹגִים בְּעוֹרִי לְאַחַר שֶׁרִפְרְפָה בָּהֶן עַל מִצְחִי כִּי כָּךְ נָהֲגָה לֶאֱמֹד אֶת חֻמִּי כְּשֶׁהָיָה נִדְמֶה לָהּ שֶׁאֲנִי חוֹלָה. חוּץ מִזֶּה כְּלוּם. גַּם אָז לֹא הִצְלַחְתִּי לֶאֱחֹז בָּהּ. נִשְׁמְטָה מִמֶּנִּי. אֲנִי מִתְקַשָּׁה לִזְכֹּר רֶצֶף שֶׁל מִשְׁפָּט שָׁלֵם אֲפִלּוּ לֹא שְׂרִיטָה מִשִּׂיחָה אַקְרָאִית. אֲנִי רֵיקָה וְנִמְלֵאת כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת אֵין לִי מֻשָּׂג מַדּוּעַ הַגַּעְגּוּעִים".
כמו-כן, אביא שיר יפהפייה משל המשורר
מירון ח. איזקסון, "יום הולדתך":
אוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂבִים הִנִּיחוּ עַל חופֵךְ
כּוֹתְבוֹת אֶת בִּרְכַת שְׁנוֹתַיִךְ,
גִּיר כָּתוּב הִפְרִיחַ אֶת הַכֹּתֶל
לִרְשֹׁם אֶת מַעֲלוֹת פָּנַיִךְ.
בְּסֻכָּרִיּוֹת וּקֶצֶף סֻמַּן גִּילֵךְ
מְנוֹפֵף מִשָּׁם אֵלַי בְּחֵשֶׁק.
אֶת גְּבוּלוֹת גּוּפֵךְ הִצִּיגוּ צְעִיפִים
פִּיּוֹת לָהֶם רַכִּים כְּרַחְצָה,
תִרְשׁומֶת אֵשׁ הוּנְפָה כְּיַלְדוּתֵנוּ
שֶׁבָּהּ נִתְבְּעָה נֶאֱמָנוּתֵךְ.
אִישׁ גִּבּוֹר וּפִגּוּעַ טָמַן לָךְ זֵר
מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת הַנְּזִירוֹת לוֹ,
עַנְפֵי מְדוּרָה חִכּוּ בִּבְתוּלֵיהֶם
וְאֶת דָּמֵךְ הִפְחִידָה דְּקִירָתָם.
אָז הֵבִיאוּ כְּמַתְּנַת הֻלֶּדֶת לוּחַ
חֲרוּזִים מִשִּׁעוּרֵי חֶשְׁבּוֹן,
חֲבֵרִים שׁוֹנִים הִצִּיעוּ מִסְפָּר
לִשְׁנוֹתַיִךְ
וּבִנְשִׁימָה זָרָה נִבְהַל לִבֵּךְ.
אין ספק שהמגוון מרתק ועליי לומר, כי רבים וטובים המשוררים בשני הגיליונות, אך דווקא משום ריבויַם, לא אוכל להביא הינה מעבר לקמצוצים שהבאתי. אבל הינה, יש בפי כל המילים הטובות האלה על מופע "המסדרון", (הדרך אל האור?) כפי שמסתמן מן הגיליונות הנוכחיים, וזאת בביטחון מלא. ואני שואל כמה שנות חיי מגזין או כמה גיליונות יצליח להעמיד עורכו או מפיקו של מגזין שיש בו כבוד ברור ליצירה, שיש בו כבוד לחומר שנחבק בו, שיש בו כבוד למי שאוחז וקורא בו. אלו הם דברים שדורשים, לצד היכולות והכישרון, גם את ההשקעה הכספית הנדרשת.
אני יודע גם שזה לא שלב שבו מגזין, ויהיה טוב ככל שיהיה - והיו טובים שעלו ונפלו מהסיבות הפרוזאיות - זוכה לתמיכה כל שהיא ממוסד או מוסדות שהתרבות חשובה להם והם למעשה מיצגיה, וכי עליו לעמוד עדיין במבחן של רצף ואיכות של ארבעה או חמישה גיליונות עד שיזכה להיות מובא לדיון. שאם לא כן, מי שהדבר בנפשו חייב ליטול את סיכוני העלויות על עצמו ולהיות נדבן למען הספרות ולמען האמנות, אחרת ייאלץ לתת לאמונתו לשבוק חיים בטרם יגיע הוא ובטרם תגיע היא אל הנחלה הראויה.
בפתח הגיליון הראשון, מעניק יאיר בן-חיים הבטחה באומרו: "עבור שוחרי התרבות והאמנות, יהווה המסדרון מבוא לעולם עשיר של שירה ופרוזה, תרבות ואמנות. אנו נעשה כמיטב יכולתנו להציע בכל גיליון קולאז' תרבותי מגוון ככל האפשר".
הוא מקיים, לפחות לדעתי הצנועה, את הבטחתו ונותר לנו אפוא לאחל למופע האיכותי הזה שבניצוחו המשך הצלחה, מה עוד שהגיליון השלישי, כפי שהובהר לי, מצוי כבר בהתהוות ועתיד להופיע בעתיד הקרוב.
