הסכסוך היהודי-פלשתיני האיץ ג'יהאד עולמי

בהרצאתי השישית על "מלחמת העולם החמישית - האיסלאם נגד המערב" במרכז מורשת בגין בירושלים, הצטרפתי לטענתם של היסטוריונים ואינטלקטואלים מערביים, שהסכסוך היהודי-פלשתיני היה בין הגורמים המעוררים והמאיצים את הג'יהאד העולמי כיום. אינני מצטרף כמובן להאשמות שלהם נגדנו, שהרי לא אנחנו יזמנו בכוונת מכוון את התהליך הזה. הרי רוב מנהיגי הציונות היו בעלי נטייה פציפיסטית. מטעמים של הסברה פנימית וחיצונית, דוחים היום מנהיגי ישראל את הטיעון הזה. לדעתי הם טועים: יש להבין את המציאות ההיסטורית אפילו שהיא עלולה להתפרש נגדנו, ולא להעלים אותה בטקסט תעמולתי. התפתחות זו, שרוב הישראלים אינם מבינים אותה, היא מפעל חייו של המנהיג הבולט ביותר של ערביי ארץ-ישראל בתקופת היישוב, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. הוא האב המייסד של האומה הפלשתינית הצעירה, שגם הצליח להציב את הסכסוך היהודי-פלשתיני במרכז ההוויה המוסלמית, וגם הניע, לא רק לוחמת טרור נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת המנדט, אלא גם עורר מתרדמתו הארוכה את הג'יהאד העולמי. אומנם פעולות הטרור שהניע לא היו מסוכנות ביותר בשעתן, אבל התהליך שהניע ושהבשיל במאה ה-21 הוא מסוכן מאוד. אפשר, שלו היו המנהיגים הציונים, ובראשם דוד בן-גוריון, מאתרים ומבינים את ההתפתחות הזאת, הם היו מצליחים לנטרלה לחלוטין, או להפחית את השפעתה. אבל, באופן פרדוקסלי, במלחמתם בו הם הגדילו את השפעתו ואפשרו לו להגשים את מפעלו כי חשיבה ביטחונית עמוקה לא עניינה אותם. תהליך זה הגיע לשיא במלחמת העצמאות, כאשר עלילת הדם של בן-גוריון וחבריו על מנחם בגין וחבריו, בעניין ה"טבח" שלא היה בכפר הערבי דיר יאסין ממערב לירושלים, ושרוב הישראלים, הערבים ואחרים, עדיין מאמינים בו, העניקה בידי חאג' אמין וחבריו טיעון אמין, כביכול, שהיהודים טובחים בפלשתינים ומגרשים אותם באכזריות מאדמתם. כך הפכה עלילת הדם בדיר יאסין לאבן יסוד של "מיתוס הנכבה" (אסון 1948) שהוא המיתוס המכונן של התלכדות ערביי ארץ-ישראל לאומה פלשתינית, ושל הטיעון שמדינת היהודים היא ראש החץ של המערב בדיכוי האיסלאם ובמערביזציה שלו. זה גם הגורם בפלשתינים בפרט ובמוסלמים בכלל לנקום בישראלים וחוסם כל אפשרות של פשרה וסיום הסכסוך. יורשו של חאג' אמין, יאסר ערפאת, המשיך את מפעלו, גם בלוחמת טרור מתמדת נגד מדינת ישראל, וגם בהפיכת הסכסוך הישראלי-פלשתיני לנושא מרכזי בסדר היום הבין לאומי. לשיא ההצלחה הגיע ערפאת בהסכם אוסלו, שהיה תוצאה של תבוסת ישראל באינתיפאדה הראשונה. הסכם זה הוכיח לפלשתינים ולעולם המוסלמי כי טרור מתמשך מוריד על הברכיים את החברה המערבית, על-אף יתרונה הטכנולוגי, ולמרות צבאה המתקדם, שנגדו אין המוסלמים יכולים להתמודד בשדה הקרב במלחמה סדירה. לכך יש להוסיף את ניצחון החיזבאללה בלחימה מול צה"ל, בלחימה שארכה חמש-עשרה שנים, ושבסיומה ברח צה"ל מלבנון בשנת 2000. גנרל הבריחה אהוד ברק, הנחשב למהולל בלוחמי צה"ל, חיזק את האמונה הפלשתינית שניתן להבריח את הישראלים. במקביל, ברחו האמריקנים מוייטנאם והסובייטים מאפגניסטן. המוסלמים יצאו למלחמה, וכפי שהתבטא בימים אלה מנהיג דאעש, חליף המדינה האיסלאמית, עומר אל-בגדדי, חיסול ישראל היא מטרה מרכזית (לא יחידה כמובן) שלו ושל אנשיו. אכן לא יזמנו את התהליך, אלא נסחפנו לתוכו מבלי שהבנו את משמעותו. הלקח מכך הוא שבאין פיתוח תרבות ביטחונית גבוהה, כפי שאין בישראל, הוא תופעה מסוכנת מאוד ומחירה רב ועצום.