|
|
הפעם לא היה נחרץ [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| "עד המדינה התייצב בבית המשפט לאו דווקא כמי שגמר אומר להשחיר הנאשמים ויהי מה. נראה היה בבית המשפט, לעיתים, לאור חקירתם המיומנת של הפרקליטים המלומדים, כי בסך הכל ביקש להעיד אמת, גם משזו לא הייתה נוחה עבורו, לעיתים מרה ושימשה כלי נשק מחודד בידי הפרקליטים המלומדים שעשו בה שימוש נגדו" | |
|
|
|
רוזן מקדיש עמודים רבים בפסק דינו להדגמת שקריו וזיופיו של דכנר. אך לצד זאת, ההתרשמות הבלתי-ישירה שלו לא הייתה חד-משמעית (ומדובר בשופט נחרץ מאוד, אפילו נחרץ מדי). וכך כתב: "עד המדינה גילה בתשובותיו צלילות דעת ובקיאות בלתי רגילה. מששגה, ניכר היה בדרך כלל, שמדובר בסך-הכל בטעויות אנוש ותשובותיו הבלתי-נכונות ניתנו בבלי דעת, ולאו-דווקא בשל רצונו לסטות מהאמת... עד המדינה הסכים לחזור בבית המשפט מדברים מפורשים וחד-משמעיים שמסר בחקירתו במשטרה, בהם הפליל, לכאורה, הנאשמים. בבית המשפט, משראה כי שגה, נטל אחריות וציין בצורה ברורה כי לא מדובר בכספים שקיבל לצורך תשלום שוחד, אלא כספים שקיבל לרשותו באופן לגיטימי. "לאמר, עד המדינה התייצב בבית המשפט לאו-דווקא כמי שגמר אומר להשחיר הנאשמים ויהי מה. נראה היה בבית המשפט, לעיתים, לאור חקירתם המיומנת של הפרקליטים המלומדים, כי בסך-הכל ביקש להעיד אמת, גם משזו לא הייתה נוחה עבורו, לעיתים מרה ושימשה כלי נשק מחודד בידי הפרקליטים המלומדים שעשו בה שימוש נגדו". ההתרשמות הזאת של רוזן כמעט ונעלמה ב-948 עמודי פסק דינו של בית המשפט העליון. ג'ובראן, שכתב את החלק הכללי ובו התייחסות-העל לעדותו של דכנר, אינו מזכיר במילה את הקביעות הללו של רוזן. לעומת זאת הוא אומר בין היתר: "דכנר הוא עד מדינה חריג עד מאוד. דכנר עשה כל שלאל ידו בכדי להשיג את מטרותיו הוא, גם במחיר של שקרים וזיופים. השקר היה נר לרגליו. הוא לא בחל בשום אמצעי, בשום שקר, על-מנת לקדם את האינטרסים האישיים והכלכליים שלו. הוא רימה, שיקר וזייף מכל הבא ליד. מדובר באדם, שלא היסס לזייף מסמכים, אשר היו עשויים חלילה להוביל אנשים חפים מפשע אל מאחורי סורג ובריח". ובהמשך ישיר, באותה פיסקה ממש, קובע ג'ובראן שעדותו של דכנר מחייבת "מבחן מחמיר יותר" מזה שנקבע בחוק ובפסיקה, ומציין: "נקודה זו היא בעלת חשיבות יתרה לחלק מהערעורים שלפנינו".
|
|
מעניין, שדווקא ג'ובראן הוא זה שסבר בדעת מיעוט שיש לדחות את כל ערעורו של אולמרט. לעומת זאת, השופט יצחק עמית יישם את אותו קו זהיר בקבלו במידה משמעותית את ערעורו של הלל צ'רני. כך הוא אומר בקובעו, כי לא הוכח שהלוואות בסך 8.9 מיליון שקל שקיבל דכנר מצ'רני בשנות ה-90 היו כסות לשוחד: "נוכח הזהירות היתרה בה יש להתייחס לדבריו של דכנר, אין לקבל את גרסתו לפיה הלוואות=שוחד כראיה עצמאית העומדת בפני עצמה. הבור אינו מתמלא מחוליתו, ואם אנו 'מנטרלים' את גרסתו של דכנר, הרי שלא ניתן לקבל את הקביעה כי פעולת האיפוס כשלעצמה מאששת את תזת השוחד". עמית ממשיך באותו קו, כאשר הוא מזכה את צ'רני ממתן שוחד של 2.8 מיליון שקל, שוב במסווה של הלוואות לדכנר: "עיון בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מלמד על אימוץ גורף של גרסת דכנר ועמדת המדינה, לצד דחייה גורפת של גרסת צ'רני. בשלב זה, עלינו לשוב ולהציב נגד עינינו את תמרור האזהרה עליו עמדנו בראשית דברינו. המורכבוּת האינהרנטית בעדותו של עד המדינה והקשיים המהותיים בנוגע למהימנותו, בלשון המעטה, מחייבים נקיטת משנה זהירות בהתייחסות לגרסתו. אין לנו אלא לשוב ולעטות על פנינו את אותה "מסיכה" המסתירה מעינינו את עדותו של דכנר, ולבחון את הדברים לאור יתר הראיות המצויות בתיק".
|
|
הנדל הקדיש גם הוא פרק לדכנר בפסק דינו בנושא אהוד אולמרט, וגם הוא התעלם לחלוטין מהחלק החיובי של ההתרשמות הישירה של רוזן ממנו. בין היתר הוא אומר: "דכנר הינו אחד מהעדים המתוחכמים והערמומיים שנתקלתי בהם. שליטתו החריגה בפרטים, דרכי המניפולציה המורכבות, התאמת אישיותו ושיטות פעולתו לאנשים השונים שנקרו בדרכו – כל אלה עוררו בי חששות של ממש בדבר היכולת לדעת מתי הוא משקר, וחשוב לא פחות – מדוע הוא משקר ואיזה יתרון הוא מנסה להשיג בכך. הוא ניחן בזיכרון יוצא דופן, יצירתיות ויוזמה. כל זאת חרף גילו המתקדם. לצד החשיבה הרציונאלית של דכנר, לא אחת התגלה בו גם פן שרירותי ונקמני. לפעמים שקריו של דכנר – למשל היותו פרופסור – נועדו להאדיר את עצמו. לעיתים הוא רצה 'לסגור חשבון' ולעיתים ריחם על האדם שנפל קורבן למעלליו. מקבץ כישוריו של דכנר ושילוב תכונותיו יוצרים אתגר משמעותי להסביר את התנהגותו, גם אם ברור שהוא שיקר". לדעת הנדל, אופיו זה של דכנר הוא סיבה ישירה לזיכויו של אולמרט בפרשת הכספים ל יוסי אולמרט: "זהו האיש דכנר. זוהי דרכו. על-רקע תמונה עגומה זו, מדוע ייפלא הדבר כי גם העברת הכספים ליוסי – שהיה אז במצוקה כלכלית חמורה, כפי שיפורט – נעשתה ביוזמת דכנר עצמו? האמנם ניתן לומר כי אין זה ולו תרחיש סביר? לדעתי התשובה לכך שלילית. "אישיותו החריגה של דכנר בולטת ומידת תחכומו זועקת. הללו, לצד שגרת פעולותיו, מסבירות לא רק מדוע אין לתת לעדותו כל משקל, אלא תומכות באופן פוזיטיבי במסקנה – ודאי כמסקנה אפשרית – שגם העברת הכספים ליוסי הייתה יוזמתו של דכנר". כלומר: קיימת אפשרות סבירה (לצד אחרות) שדכנר יזם את הסיוע ליוסי, בלא ידיעתו של אולמרט – ומאחר שקיימת עוד אפשרות סבירה, הרי שאין די בראיות הנסיבתיות כדי להרשיע את אולמרט בפרשה המרכזית בה הואשם.
|
|
|
"איני רואה עין בעין" [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| "אף אני, כבית משפט קמא, אינני סבור, כי התוצאה המתבקשת מהקשיים שעדותו של דכנר מעוררת, היא שיש לאיין משקלה של עדותו כולה. יש להתמודד עם קשיים אלה באמצעות הקביעה כי עדותו אינה יכולה לעמוד לבדה, ושניתן יהיה לבסס באמצעותה הרשעה רק באותם מקרים בהם ניתן לתת לגרסתו משקל, וכשבצידה תוספות ראייתיות משמעותית" | |
|
|
|
רק השופט צבי זילברטל, בפרק העוסק באביגדור קלנר, מזכיר בקצרה את ההתרשמות החיובית של רוזן: "בנוסף, נאמר, כי לא כל סתירה בין גרסאות שהציג דכנר צריכה לעמוד לו 'לרועץ', שכן יש להתחשב בכך שדכנר נחקר והעיד במשך שעות רבות, על-אף גילו המופלג ומצבו הבריאותי הקשה, ובכך שבעדותו נדרש להתייחס לפרטים ונתונים הקשורים בפרויקטים רבים אשר נפרשו לאורך שנים. "בית משפט קמא סבר, כי בנסיבות אלה, ובהתחשב בבסיס הנתונים הרחב, בהיקף החומר ובחלוף הזמן מעת אירועי השוחד ומאז חקירותיו במשטרה 'הטעויות והסתירות הינן, במידה רבה, כורח המציאות'. מה גם, נאמר, שיש לזקוף לזכותו של דכנר את נכונותו להודות בשגיאותיו ולחזור בו מדברים שאמר. לבסוף, בית משפט קמא התרשם מהבקיאות והצלילות הכללית שגילה דכנר ביחס לפרשות. נוכח כל האמור, נקבע כי ניתן להסתמך על עדותו של דכנר, אך זאת בתנאים מסוימים". זילברטל הסכים עם רוזן בעיקרון – אך לא ביישום: "אף אני, כבית משפט קמא, אינני סבור, כי התוצאה המתבקשת מהקשיים שעדותו של דכנר מעוררת, היא שיש לאיין משקלה של עדותו כולה. יש להתמודד עם קשיים אלה באמצעות הקביעה כי עדותו אינה יכולה לעמוד לבדה, ושניתן יהיה לבסס באמצעותה הרשעה רק באותם מקרים בהם ניתן לתת לגרסתו משקל, וכשבצידה תוספות ראייתיות משמעותית. "הדברים אומנם עולים בקנה אחד עם הדרך שהתווה בית משפט קמא, אך איני רואה עין בעין עם האופן בה הלך בפועל בכמה מהמקרים. הדברים אמורים בטיב הראיות שבית משפט קמא קבע שיש בהן כדי להוסיף לעדותו של דכנר ובמשקל שהוענק לחלקן". המחלוקת על חוזק הראיות הנוספות היא שהביאה את זילברטל לזכות חלקית את קלנר. השורה התחתונה: בית המשפט העליון לא קיבל במלואם את ממצאי המהימנות של רוזן, למרות שבמקרה זה יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור הוא בולט ביותר. שופטי העליון בחרו להתרשם מהניירות בלבד, בלא ששמעו וראו את דכנר. זה מה שהוביל אותם להחיל על עדותו – המאוד-מאוד-בעייתית – מבחנים מחמירים שכנראה לא הוחלו אי-פעם בעבר. ומבחנים אלו הם שהביאו לזיכויים החלקיים, כולל זה של אהוד אולמרט.
|
|
