פרשת יתרו היא פרשה חשובה בתורה, והיא מעוררת סקרנות תמיד: זו הפרשה היחידה בתורה שֶמי שאינו יהודי זוכה לפרשה על שְמו בספר התורה המקודש שלנו כיהודים. יתרו נחשב לאב הרוחני, אב קדמון של כל הדרוזים. הוא היה כֹּהן מדין (על-פי שמות ג, א) ואביה של ציפורה, אשת משה רבנו. במסורת הדרוזית הוא נקרא: "נֵבּי שוּעייבּ". הדרוזים חוזרים ומזכירים לנו את הקִרבה בינינו לבינם, בין משה רבנו ובין חותנו שהיה יִתרוֹ.
הקשרים בין הדרוזים ובין התנועה הציונית הקשרים בן הדרוזים לבין התנועה הציונית הבשילו בשנות השלושים של המאה העשרים. בשנת 1929 הושגה הבנה בין שייח' סעיד מועדי ובין דויד הכהן מתנועת העבודה. בימי "המאורעות" (1939-1936) נָקטו הדרוזים עמדה ניטרלית, ואפילו גישה אוהדת לצד היהודי בסכסוך. באותם ימים התקיימו מפגשים בין יהודים ודרוזים בשפרעם, בירכא, בדלית אל כרמל ובפקיעין. תוכננה הגנה משותפת על הכפרים היהודים והדרוזים, ועם הזמן גם נרקמו קשרי מסחר.
מדינת ישראל הכּירה בדרוזים כקהילה דתית נפרדת מן הקהילה המוסלמית (1956), חקקה את חוק גיוס חובה לצה"ל של הדרוזים (1957), יסדה מועצות דתיות דרוזיות (1961) ובתי דין דתיים דרוזים (1962). הוקמה מערכת חינוך לדרוזים הכוללת פרקים על המורשת הדרוזית. הדרוזים הגיעו לדרגות קצונה בכוחות הביטחון, וזכוּרים אל"ם נביה מערי מכפר חורפיש וסא"ל חוסין עלי אמאר מג'וליס שנפלו במלחמות ישראל. העדה הצמיחה מתוך אלוף בצה"ל, אלוף יוסוף משלב מכפר אבו סנאן, ואזרחים דרוזיים שימשו בתפקידים בכירים בסגל הדיפלומטי. אכן, המדינה עושה למען הדרוזים, עושה לא מעט.
הקשר בין סופרים יהודים וסופרים דרוזים זה שנים רבות שנרקם קשר קרוב בין סופרים יהודים וסופרים דרוזים. ראשיתו של הקשר ב-1988 כשנוצר קשר ביני ובין יוסף נאסר אלדין, יו"ר התנועה הדרוזית הציונית. יזמנו מפגשים בין סופרים יהודים וסופרים דרוזים שהתקיימו בדלית אל כרמל. קיימנו בתקופת כהונתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים מפגש בבית עגנון בירושלים וגם בבית הסופר בתל אביב, ולא רק בדלית אל כרמל ועספיא. האנשים שסייעו בהידוק הקשרים ובתיאום הפעולות המשותפות היו ד"ר אַכּרם חסוּן (עד לאחרונה חבר כנסת, והוא עומד לשוב לכנסת בעקבות החוק הנורבגי) ונַבּיל נאסֵר אלדין, משורר ופעיל חברתי. ד"ר
אכרם חסון הקים בכפר דאלית אל כרמל את "בית הסופר הדרוזי". הוא הזמין את נציגי אגודת הסופרים העברים להגיע למקום ולקיים מפגשים משותפים של יוצרים יהודים ויוצרים דרוזים. קיבלנו אז חסות לפעילותנו זו מטעם המועצה הציונית בישראל (היו"ר היה אז ניסן הרפז ז"ל והמנכ"ל - משה בן עטר). המפגשים היו מרגשים ומרתקים: יוצרים יהודים ויוצרים דרוזים קראו משירתם, ולא פעם גם קיימנו מפגשים בבית הספר אורט רונסון בכפר, ותלמידים יצירתיים קראו מיצירותיהם בפנינו. בתקופת כהונתו של
הרצל חקק כיו"ר אגודת הסופרים הוענק אות קסת הזהב לאכרם חסון (בהיותו חבר כנסת) על תרומתו ומסירותו לאגודת הסופרים ועל תמיכתו בחוק למען הלשון העברית.
יש לציין, שהמשורר נביל נאסר אלדין, גם הוא תושב הכפר, פועל ועושה כמו ד"ר אכרם חסון לשימור ולתיעוד של המורשת הדרוזית. נביל שותף לספר הלימוד שהוכן במועצה הציונית בישראל על הדרוזים, וגם לחידון הדרוזים שנערך מדי שנה על-ידי המועצה הציונית. המשורר נביל שימש אף כסגן יו"ר אגודת הסופרים העברים בשנים 2009-2007, בתקופת כהונתי כיושב-ראש. יזמנו יחד נביל ואני הקמת דירת יצירה בכפר דלית אל כרמל עבור הסופרים העברים, וזאת בתמיכת אמל נאסר אלדין, שסייע להקמת דירת היצירה במתחם "יד לבנים", בהיותו יו"ר יד לבנים של החיילים הדרוזים.
הממשל הישראלי והעדה הדרוזית ראשי המדינה מדגישים לא אחת את הרגישות של הממשל הישראלי לעדה הדרוזית, שתורמת למדינה ולכוחות הביטחון שלה. מגדירים זאת לא אחת כברית דמים אך גם כברית חיים. מספר הנופלים הדרוזים במערכות ישראל ידוע לכול, ומדי שנה מתקיים טקס יזכור לחיילים הדרוזים בבית "יד לבנים" בכפר דאלית אל כרמל (שהוא גם "בית לורנס אוליפנט"). בבית הזה חוּבַּר המנון "התקווה" על-פי המסורת, כיוון שנפתלי הרץ אימבר היה מזכירו של לורנס אוליפנט וסיפר לא פעם שבחדרו בכפר חיבר את ההמנון. בשנת תשע"א (2011) קיימנו במקום סופרים יהודים ודרוזים טקס יזכור לחיילים הדרוזים כמיזם משותף של אגודת הסופרים העברים והמשוררים הדרוזים בכפר. את הטקס הנחינו נביל ואני ולצורך הטקס חיברתי נוסח מיוחד של "יזכור" לחיילים הדרוזים.
הטקס בשעתו צולם ותועד.
בניו של יתרו מצפים לשוויון מלא צריך לזכור, שהשירות הצבאי של הצעירים הדרוזים יוצר ציפיות לשוויון מלא בחיים האזרחיים. קשה להם לשאת את הפער בין התרומה לצה"ל והנפילה עם היציאה לחיים האזרחיים. הציבור הדרוזי מצפה, שייקָבעו תוכניות מתאר לכל הכפרים הדרוזים, שיוכרזו שם אזורי תעשיה ויושלמו תשתיות של כבישים, מערכות ביוב, וגם... תשתיות לתיירות.
הדרוזים, בניו של יתרו, תורמים למדינה, ויש גם "תנועה דרוזית ציונית" בראשות יוסף נאסר אלדין. בנו, כרמל נאסר אלדין, היה יו"ר מועצת דאלית אל כרמל עד לאחרונה, כשניצח בבחירות
רפיק חלבי. מי שמנהל את בית "יד לבנים" הוא אמל נאסר אלדין (לשעבר חבר כנסת), ששָכַל את בנו ואת נכדו במלחמות ישראל. לא פלא שבניו של יתרו מצפים לשילוב מלא, לאזרחות מלאה. מי שממלא את כל החובות רוצה גם את כל הזכויות.
לסיכום: הדרוזים הנאמנים למורשתו של משה, חותנו של יתרו, נאמנים לזהותם. הם דרוזים גם על-פי לאומיותם וגם על-פי דתם - ובזה הם דומים לנו היהודים. גם אצלנו, גם אצלם - יש זהות בין דת ולאום.
חשוב להדגיש: אנחנו שותים מאותו טס נחושת את הקפה שלנו. כי הדו-שיח עם הדרוזים מתחיל בקפה. אם דרוזי אומר - חס וחלילה - לאדם "מָא בַּשרבּש קַהווַתַכְּ", אין שׂיח יותר! השׂיח מתחיל באותו קפה, בקִרבת נפש. וזה גם המפגש בינינו לבינם, כי אנו שותים אותה תמצית, ספוגים באותה מהות.
הדרוזים, בניו של יתרו, הם כוס הקפה שלנו...
