התמונה על הקיר רועדת

נוריה כמו משקיפה על הקורה מבחוץ, אך בתוך תוכה היא קלועה בתווך, חיה בעולם שמתנדנד כסיפון בלב סערת ים. נוריה מיטלטלת בתוך תוכה בעולם שנראה לה לא שלם, לא יציב, רווי בניגודים, עולם שיש בו זיקות שונות לתרבויות שונות: לתרבות המסורתית שקיבלה בבית, ולעולם אחר של תרבות ערבית שיש לו נוף שפה ומוזיקה משלו, ותרבות כללית שניצבת בפתח. ציונית פתאל קופרווסר מצליחה להעמיד עולם שלם, ומחזירה אותנו עשרות שנים אחורה, לחברה שהתרגלה לחיות בתוך קהילה סגורה ומסורתית, עולם שנחשף לטלטלה ולשינויים. הדרמות האנושיות שעוברות על נוריה ועל הגיבורים הלפותים באותם מעגלים קרובים, הן עדות לקליפה שנסדקת, לרוחות שמשנות את התמונה. התמונה שעל הקיר משנה פניה. גדולתה של ציונית קופרווסר ניכרת הן בבניית מצבים אנושיים מיוחדים, שיש להם נגיעה לאופי המיוחד של החברה היהודית בבגדד, ובד בבד להתנגשות בין היהדות המסורתית לבין הרוחות החדשות שמתחילות לנשב. אביא לדוגמה כמה מצבים, תוך ציטוט מן הספר: "מרגע שהגיע לבגדד, ידע חיים שהוא בא להיפרד מרחובותיה, מהנהר רחב הידיים, מגני הדקלים, מבתי הקפה המלאים בגברים המבלים את זמנם הפנוי בשתיית תה ובמשחקי שש-בש ודומינו, ומסמטאותיו הצרות של הרובע היהודי". עמוד 181. לכאורה, רק קטע מתוך רומן רחב יריעה שכתבה ציונית פתאל-קופרווסר. הכתיבה שלה כולה קֶסם, מילים המחפשות את צופן העיר בגדד, את הנשמה של היהדות, שחיה בה בעושר רוחני ובסבך רגשות. העלילה של ציונית פתאל-קופרווסר חושפת בפנינו גלריה של דמויות, שעוברות טלטלה, שסוחפות אותנו למעמקי הכאב, לדילמות מרתקות, קורעות לב. ציונית מפליאה לתאר את האווירה הקסומה של העיר, מתיקות שנספגת, מתיקות שתיאלץ להתמודד עם מציאות מרה. תיאוריה של ציונית מהלכים עלינו קסם: "ריחותיהם המשכרים של הסימבוסכּ, הממולא בחומוס טחון עם בצל וכמון, העמבּה החריפה והפיתות הטריות עלו באפה וגירו את מיצי קיבתה, אף שהייתה זו רק שעת בוקר"... ובהמשך: "על פניה חלפו חיילים בריטים מחויכים, שמאז תבוסת הטורקים נהיו חלק מנופה האנושי של עירק החדשה והכשירו אותה לקראת עצמאותה" - עמוד 15. הניגוד בין חלקי העיר, בין הצדדים השונים של העיר בא לביטוי גם בקטע הבא: "משפנתה מהרחוב לעבר שכונת היוקרה... נעלמו באִבחה אחת הרעש המעיק והריחות המחליאים, ואת מקומם מילא ציוץ עליז של ציפורים".

די לנו, אם נפזר רסיסי דרמה מתוך לב העלילות הסוערות ברומן זה, כדי להבין, איזו מרקחת רגשית עיצבה ציונית פתאל ברומן זה. בכל עלילת משנה קטנה מרקחת של רגשות, של ניגודים, של רצון לפרוץ מתוך הקליפה הסוגרת. ואביא עוד כמה דוגמאות. הנה דוגמה נוספת, עמוד 112: מאיר מגלה לפתע שהוא נשוי לאשה הלא נכונה. ממצב של ערפול חושים ואי התחברות למציאות הוא נקלע למציאות של צלילות והתפכחות. הוא מביט באשתו ברטה ההרה, ואינו מבין מה היא עושה בחדר השינה שלו: "הוא נזכר באָמל ובחלומו ללמוד משפטים באוניברסיטה ולהיות העורך דין הכי מפורסם בבגדד. הוא צבט את ידו כדי לוודא שאינו חולם". ברגע של הארה הוא מתוודה: "אני מעדיף למות ולא לחיות את החיים האלה". להתפכחות נוסף רובד של הצטללות מן הנופים הבגדדיים: "מאיר צעד לאורך הנהר, מאפשר למים לשטוף את רגליו, וככל שהוסיף לצעוד חש צלול יותר. הוא הסתכל סביבו וקינא באנשים שישבו בשלווה בבתי הקפה שעל שפת החידקל, שיחקו טאוולי ודומנה, והשיבו את נפשם בכוס תה מהביל, שעה שחייו נלקחו ממנו בעורמה. המחשבות על אמל לא נתנו לו מנוח".... עמוד 113. הרי לנו טיפה מן הים, קטע ממשבר שזוכה ברומן זה להתפתחויות מפתיעות, ותוך כדי השינויים שעוברים על הגיבורים, נחשפת הקהילה, נחשפת העיר, נחשפת הרוח האנושית ברטט, בכאב. אתה חש, כי המחברת אכן מיטיבה לספר סיפור. הרצון לצאת מן המסכת של החיים השגרתית ולפרוץ אותם, הוא מוטיב המפעפע לאורך כל העלילה, לא רק בקרב הגיבורה המרכזית נוריה, אלא גם בקרב דמויות אחרות. האדמה רועדת כל הזמן, החיים מזמנים אתגרים חדשים, אופקים אחרים. העלילות המקבילות מאירות את הרצון של נוריה לפרוץ את המעגל הצר הסובב אותה, ולנתב לה שביל משלה, שביל שייתן ביטוי לחייה, לרגשותיה. הנה עלילה מקבילה אחרת, וראו את עומק הדראמה והטלטלה, זה הקשר הנחשף בין חיים למֶרי: "חיים פנה לקחת את התיק הקטן, אבל היא התקרבה אליו ואחזה בידו. היא רצתה לדבר, וחיים הניח ידו על פיה, חושש לשמוע את מילותיה. מאז שחלם אותה בדמותה של חניני הפסיק להתנהג עמה בחופשיות, וכל מילה שהוציא מפיו הייתה מחושבת". הנה לנו פתיחה מסקרנת, ומשהו מעולמם של הגיבורים נחשף בהמשך, אופיו היצירתי של חיים, יחסם של חיים ומרי למימוש החלומות: "כל דבר שתאמרי לי עכשיו יהיה מיותר. אני נותן לך את הספר שלי, אף על-פי שהוא לא מושלם - ואת המחברת שלי. הכול כתוב בהם. סיפור חיי ואהבתי. אני בטוח שתצליחי להחיות אותי כל פעם מחדש"... ובהמשך הוא פורש בפניה את משנתו: "הרי אנחנו יודעים שהאתמול הוא רק הזיכרון של היום, ומחר הוא החלום של היום. אם תרצי, תחַיי אותי בזיכרונותייך, אך שמרי את חלומותייך לאנשים החיים שסובבים אותך".

ציונית מיטיבה לבנות תמונות, שנראות כמעמדים בתוך מחזה דרמטי מול קהל. ההמשך מקפיץ אותנו, כאשר מרי אורזת מזוודה ועומדת לעזוב. היא אומרת לו: "כשהחלטת לנסוע, הבנתי שאני לא יכולה להישאר כאן. כל פינה במקום תזכיר לי אותך". וכעבור זמן מה עוד משפט מפתח: "חשבתי שאוכל להציל אותך בזכות האהבה שלי אליך, אבל נכשלתי". עמוד 181. אביא עוד מצב מיוחד, שיש בו התייחסות ליהדות המסורתית ולחיים העכשוויים: כאשר ברטה מתאלמנת, מעלה המחברת סיטואציה, שבה נדרש האח של הבעל שמת, לייבם אותה. לכאן מזמנת המחברת את רב הקהילה, שמסביר שאין מקום, שהאח יישא את אלמנת אחיו, משום שלברטה יש צאצאים. במפח נפש פונה יעקוב לאחותו: "ברטה אומנם אסורה על יוסף, אבל כאלמנה מותר לה להתחתן עם כל אחד... נלך היום לסלמאן השדכן ונבקש שימצא לה חתן, לא חשוב מי, העיקר שיביא לה בנים ויפרנס אותה. אישה בלי בעל או בנים, דינה לסבול מרעב". ציונית המחברת עוקבת אחר שינויים בחיי הגיבורים, אחר שלבי התפכחות, אחר שלבי צמיחה, וסבך הרגשות בדרמה שהיא שוזרת אינו נותן מנוחה לרגע. הנה סיפורה של נוריה, שמנסה לחבר את שברי חייה מחדש עם מותו של יוסף: "שנת האבל על מותו של יוסף הסתיימה. נוריה הסירה את הסדינים, שכיסו את התמונות והמראות, ובעומדה מול המראה הגדולה שבמבואת הבית, נדהמה לראות כמה השתנתה, ועוד לא מלאו לה ארבעים. מולה ניצבת אישה לא מוכרת, שנראתה מוזנחת ומבוגרת". עמוד 240. ציונית מאירה את מצב התמורה שעובר על נוריה, במצב מקביל שעבר על גיבורה אחרת. וכך היא כותבת: "היא התבוננה בהשתאות בשערה, שהפך מזהוב ומלא חיים לזרוע שיבה, וכשראתה את שמלת האבלות שלגופה, נזכרה בדברי דודתה וחידה, שאיחלה לה, ביום שקרעה את שמלת הכלה שלה, שכל חייה תלבש שחור. 'האם אלוהים קבע שגורלי יהיה כגורלה של וחידה שאיבדה שלושה בנים? האם גם אותי הוא רוצה לקבור כמוה?'. מבוהלת רצה לחדרה, קרעה מעליה את שמלת האבל ולבשה במקומה אחת משמלותיה הצבעוניות". נוריה אכן מככבת כגיבורה העיקרית של הספר, ואנו עוקבים אחר מערכת היחסים שלה עם בני משפחתה. ציונית בונה כאן דמות של אישה חזקה, אישה שיודעת להתוות לעצמה דרך משֶלה, ודרכה העצמאית סוללת משברים בינה לבין בני משפחתה. השאיפה של נוריה לממש את חלומותיה, את כוחותיה הפנימיים, מובילה לקרע בין דרכה לבין משפחתה, לבין הנורמות המקובלות, המסגרת המסורתית. הנה דוגמה מראשית ימיה של נוריה, כאשר אישיותה העצמאית מתנגשת עם הדרך המסורתית. בעיצומם של ימי אבל, משמיעה נוריה קולות שמחה עם סיום לימודיו של מאיר. אחותה יוצאת מגדרה, וכך נכתב בספר: "נעימה אחותה הגדולה, מיהרה להשליך מעליה את שמלת הבישולים, שכתמי שמן קטנים וגדולים, ישנים לצד חדשים, עיטרו אותה, ולבשה שמלה שחורה ומרופטת, שנתלתה על גופה הגרום כמו סמרטוט. היא נכנסה לביתה של נוריה, בלי לדפוק על הדלת ושאלה אותה: "אחותי, על מה השמחה, שכחת שאנו בשנת אֵבל? מה יגידו עלינו השכנים". עמוד 95.

נוריה הוכיחה מראשית הדרך, שאינה מוכנה לוותר על רצונותיה ומשאלותיה רק משום שהמשפחה בחרה לה את הדרך ואת הכיוון. ראינו זאת כבר בשלב, שבו סירבה להינשא לשידוך שהוצע לה על-ידי המשפחה: "זה קרה ביום שבו סירבה נוריה להתחתן עם נעים, בנה של דודתה וחידה, אחותו הגדולה של אביה, חוגי, הידוע גם בכינוי "אלכיסלאן", הבטלן. הבית הכחול, בו דרו יחדיו משפחתה של נוריה ומשפחתה של וחידה, היה כמרקחה באותו יום, עד כי קירות הבית הדקים רעדו מהצעקות"... עמוד 21. המסורת המשפחתית אינה חסה על רצונותיהם של ילדי המשפחה, וראו נא כיצד מתוארת מלאכת השידוכין והזיווגים במשפחה, שבה הכול נקבע מלמעלה: "מה עשה אבו אל צי'ארג כשכל החתנים ברחו? חיתן את צאלח המסכן עם וחידה, אף שהיה צעיר ממנה, ואת אימא שלך עם הבן שלו, חוגי אלכיסלאן, שתי ציפורים במכה אחת. כך נפטר בבת אחת משני הילדים שלו ושמר על הכסף בתוך המשפחה"... עמוד 23. נוריה שרואה באיזה סיר לחץ משפחתי היא גרה, מנסה לפרוץ את הכבלים. סירובה של נוריה מערער על שלטונן של כוהנות השבט, שחורצות גורלות: "וחידה שבה וסתמה את פיה של נזימה, והפעם בהצלחה. "אני קבעתי שנוריה תתחתן עם נעים, ואיש לא יפר את מילתי. ומי שיעז לצאת כנגדי, אני אשבור את מפרקתו. אני לא אאפשר לאנשים זרים להיכנס בינינו ולפרק את המשפחה שלנו". כך בעמוד 33. לא אפרוש כאן את כל הטלטלות שעוברות על נוריה, אך המאבק שלה לעצב זהות משלה, אינו עובר בקלות. על פריצה מתוך המסגרת משלמים מחיר, והמחברת יודעת לטוות את החוטים לכלל מארג שלם. דרמה סוחפת, עמידה בפני משפחה וחברה, שעומדות מנגד. וקשה מול כל התמורות, חייה של הגיבורה סופגים חבטות. ציונית המחברת מוסיפה למשבר העובר על נוריה, פרשנות מסורתית למצבה המתערער: "נוריה הוסיפה לבהות בתקרה במבט נבוב ונטול הבעה. עזיזה פסקה בפני חניני, שנוריה חולה במחלת הטַרְקה, בֶּהלה, ולכן צריך להביא לה דילַאקה, מרפאת עממית, כדי שתטפל בה. "כל הכדורים שאתם נותנים לה רק מסממים אותה ולא יביאו להחלמתה", אמרה בעיניים רציניות וידעניות, כפי שאמה רחמָה אִם כִּילו נהגה לדבר, אבל חניני השיבה לה שאף דילאקה לא יכולה לרפא אותה בשל הכוחות שיש בידיה", עמוד 266. כמו בהרבה דמויות, השבר הנפשי הוא עדות לשבר של עולם שלם, וכך ראינו גם ב"סיפור פשוט" של ש"י עגנון בדמותו של הירשל, נוכח התמורות העוברות על חייו. הרומן "התמונות שעל הקיר" מגולל את סיפורה של אישה סוערת ושל קהילה בעיצומו של שינוי, של תהליך היפתחות לעולם שבחוץ. מעבר לטלטלה שעוברת על נוריה ועל הגיבורים, זה סיפורה של חברה שלמה, על צדדיו המרובים של הקיום האנושי. זהו סיפור של רצון לפרוץ נתיב משֶלך, סיפור של הישרדות, ומעבר לכל זה יש כאן מסמך תיעודי, היסטוריה פנימית-נפשית של יהדות בגדד. ציונית פתאל-קופרווסר ידעה לתרגם את חייה של קהילת יהודי בגדד לשפת הספרות והאמנות, להפוך מציאות למגילה ספרותית, דברי הימים המסופרים דרך דרמה אנושית. העשורים הראשונים של המאה התשע עשרה אכן היו תקופה דרמטית שבה נקרעה היהדות בבבל בין המסורת לבין הקדמה, בין אושיות החיים שהיו מקדמת דנא, לבין כוחות של תמורה ופתיחות שחלחלו לחיי הקהילה, דרך ההשכלה והספרות והיצירה. חשוב, שהספר יהפוך לספר לימוד בבתי הספר. הדרך הטובה ביותר להפנים את הביוגרפיה של יהדות עירק לתוכניות הלימודים, היא באמצעות היפתחות לעולם העשיר של הקהילה שחיה שם, באמצעות היסחפות אחר הטלטלה שעברה על הקהילה שידעה להעמיד אוצרות רוח נשגבים. הסיפור של תקומת ישראל נבנה מביוגרפיות של קהילות שונות, ואל לנו לוותר על הפנים המיוחדות הנשקפות במראה ברומנים שנכתבו על יהדות בבל. ציונית פתאל קופרווסר הצליחה לבנות דרמה עשירה ודמויות של ממש בלב הסערה, ועל כך תבורך. הדרמה "מפריח היונים" הצליחה לחשוף את פניה של קהילת יהודי בבל, והנה לפנינו אתגר לדרמה קולנועית שתיקח אותנו להכרת הטלטלה שעברה על יהדות זו לפני שמונים שנה. כפי שהסיפור של מישל עזרא ספרא חשף בפנינו את סיפורה של קהילת יהודי ארם- צובא, גם רומן זה יש בו כוחות לטלטל אותנו לסיפורה של קהילה יהודית. הכרת סיפוריהן של קהילות יהודי המזרח, תוביל אותנו להכיר את הסיפור הציוני המלא, זה הסיפור שלנו.