דני גבע ומיכל לוי נכנסים לדמויות הגיבורים – אנדרו לאד ומליסה גארדנר כמו היו הם עצמם גיבורי הרומן המתמשך הזה, שהתבסס בעיקר על מכתבי אהבה. המחזה, שתורגם כה יפה בידי בימאי ההצגה מורדי גרשון יחד עם תומר כהן, המנהל את החלק האמנותי של בית אריאלה, הופך מתיאטרון קריאה להצגה של ממש, עם עור וגידים. זאת, הודות לבימוי רב ההשראה של מורדי גרשון, לעיצוב הבמה התמציתי אך מלא האווירה של איה בן אשר שעיצבה גם את התלבושות, ולתאורה שעיצב פרננדו מאייחייקר – המדגים איך בעזרת מספר קטן של זרקורים אך עם עיצוב חכם, מעניקים תאורה הולמת לכל שחקן, ויוצרים אווירה בעזרת העמעום או הגברת התאורה. כל זאת, כשברקע נשמעת בין הקטעים המוזיקה המקורית של ברק אוליאר. דני גבע מתחיל לסחוף אותנו לתוך מערכת היחסים שנרקמה בין שני ילדים בני שבע, המשכה בגיל הנעורים, תגובות ההורים לאפשרות חברות יותר מחייבת בין הצעירים, וכיצד התעקשותו לשמור על הקשר עמה רק דרך המכתבים, ולא דרך הטלפון, כי אז ניתן להאזין להן והפרטיות גזה. אך מהירות התגובה בטלפון, ונחיתות המכתבים האורכים זמן עד שהמכותב מקבלם – היא שגרמה למליסה להיעתר להצעת הנישואים של בחור אחר, והשאירה את אנדרו עם לב שבור. גם הוא נישא, הקים בית, משפחה וילדים, בנה קריירה, הפך לסנאטור, אך שניהם בהמשך התגרשו, כשבכל העת קשר המכתבים נמשך כחוט השני, ונמסך בתחושת ליבם ומחזק אותה עד בלי די. האהבה שניצתה בגיל שבע, לא פסה חרף כל האירועים בחייהם וכל העליות והמורדות; וכל זאת – הודות לכוחה של המילה הכתובה, על כל הפיוט שבה. מה שמוכיח שאהבה אינה סוגה רק במגע פיסי, אלא יתרה מכך – במילים הכתובות ובכוחן להשפיע. שניהם שמרו את הפתקים והמכתבים ששלחו זה לזו, ואותם הם מקריאים לקהל, כשהם מצליחים להביע את רגשותיהם הן בתנועה והן בהבעות פניהם וקולם. דני גבע, שיחד עם איתי טיראן ועודד ליאופולד, הוא מבכירי השחקנים המעולים ביותר שיש לנו, ניחן במראה מצודד וגברי ביותר, וקולו העמוק חודר ללב כל צופה. ראוי היה שישתתף בהצגות רבות יותר, ולא שיקדיש את זמנו בעדיפות יתרה לסרטים ולטלוויזיה. כי לשחקן הזה יש נוכחות עצומה על הבמה, ומה שחשים הצופים בתיאטרון, לא משתווה לצפייה בסרט. כי פרץ הרגשות שעורר הסיפור בלב השחקנים, גרם להם להזדהות כה טוטאלית עם הסיפור, עד כי הדמעות שזלגו מעיני דני גבע לקראת הסוף, היו כנות ומרגשות. כך גם מיכל לוי, שכה צלחה בתפקידה בהצגה המעולה "אבא" העולה כעת בתיאטרון בית לסין, ובסדרה "בלו נטלי" - גם היא כובשת את הקהל בקסם יופייה, רגישותה ומשחקה הנפלא. המחזה עשיר בפרטים, המגיעים אלינו דרך המכתבים, עד כי לא יאומן לאיזה עומק הרבדים של הסיפור מגיעים. ומכאן הצלחת הצמד להעביר את הרעיון לצופים ולתת להם הרגשה שהם עצמם חלק בעלילה. הצגה רומנטית, לצופים בעלי רגש וטעם טוב, ולכאלה שרק הטוב ביותר ראוי להם.