פרחח מורשה

יצא לי לראות בשנים האחרונות מאות עורכי דין בכל הערכאות: מבתי משפט לעניינים מקומיים ועד בית המשפט העליון. ראיתי עורכי דין מוכנים יותר ומוכנים פחות, מנומסים יותר ומנומסים פחות, דייקנים יותר ודייקנים פחות. אני יכול לומר בפה מלא, שמעולם לא ראיתי פרחח כמו עו"ד אליעד שרגא - וזה כאשר אנחנו מדברים על הופעות בבית המשפט העליון. היום (יום ג', 9.2.16) הוא שבר את שיאי החוצפה של עצמו. יושב-ראש התנועה לאיכות השלטון מתנהג כאילו בית המשפט העליון שייך לו. הוראות של השופטים הן במקרה הטוב רק בגדר המלצה בשבילו; במקרה הגרוע, הוא פשוט מתעלם מהן. מבחינתו, הוא ידבר כמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ועל מה שהוא רוצה. השופטים יכולים לשאול; הוא יבחר אם לענות או לא. השופטים יכולים להורות לו לסיים; הוא יחליט אם להמשיך או לא. בחודש האחרון ראיתי את שרגא פעמיים באולם ג' של בית המשפט העליון וקראתי פרוטוקול של דיון נוסף. בכל המקרים הוא התנהג באותה צורה: נשא נאומים ארוכים וחוצבי להבות, תוך התעלמות מוחלטת מבקשות חוזרות ונשנות של השופטים לסיים את דבריו או לענות לשאלותיהם. כך היה בדיון על מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה (16.1.16), כך היה בדיון על מתווה הגז (7.2.16), כך היה היום בדיון על מינויו של אריה דרעי לשר הפנים. הדברים הגיעו לשיא בדיון על מתווה הגז, שם התפתח הדו-שיח הבא בין שרגא לבין השופט אליקים רובינשטיין - אולי המנומס והסבלני ביותר בין שופטי בית המשפט העליון: רובינשטיין: "אדוני צריך לסיים". שרגא: "מראש ביקשנו זמן". רובינשטיין: "ומראש נדחיתם. אדוני יסיים, הקצבנו זמן בתחילת הדיון". שרגא: "אני מבקש לסיים את הטיעון". שרגא המשיך לדבר ולדבר, ורובינשטיין העיר שוב: "אדוני צריך לסיים, בכל הכבוד". כאשר גם זה לא עזר, נאלץ רובינשטיין לנקוט בצעד חריג מאוד ולתת החלטה המורה לשרגא לעצור. זו הייתה הדרך היחידה לבלום אותו. כאמור, בדיון בעניינו של דרעי קבע שרגא שיאים חדשים. "בכייה לדורות" - זה היה הכינוי שנתן, בעומדו בפני בג"ץ, לפסק דינו של אותו בית משפט בדחותו את העתירה הקודמת של התנועה נגד מינויו של דרעי לשר. זו לא הייתה פליטת פה; שרגא חזר על כך יותר מפעם אחת. אז מה אם בית המשפט העליון פסק; אז מה אם בקשתו של שרגא לדיון נוסף נדחתה; לשרגא יש דעה משלו, והיא הקובעת. ואילו כאשר קם בא-כוחו של דרעי, עו"ד נבות תל-צור, להשיב - הפריע לו שרגא בלי הרף, למרות שאיש לא קטע את דבריו שלו. הוא הגיע לשיא של גסות כאשר הפטיר כלפי תל-צור: "אתה צריך להתבייש שאתה מייצג את האיש הזה". תאמרו: והיכן היו השופטים? אז זהו, שהם לא נוהגים להעיר לו, למרות שהם הנושאים באחריות הבלעדית לניהולו התקין של ההליך ולשמירת כבודם של בית המשפט ושל כל הצדדים. למעט אותה החלטה של רובינשטיין, איש לא באמת מנסה לבלום את שרגא - לא כאשר הוא מדבר בלי סוף, לא כאשר הוא מתבטא בגסות כלפי צדדים אחרים ואפילו לא כאשר הוא מתבטא בחוצפה כלפי בית המשפט. דבריו על "בכייה לדורות" עברו ללא כל תגובה של השופטים סלים ג'ובראן, ניל הנדל ויורם דנציגר. השתלחותו בתל-צור הביאה את ג'ובראן להעיר בטון סלחני: "אדוני לא רוצה לקבל תשבחות? עד עכשיו אדוני היה בסדר גמור". בדיון בנושא מנדלבליט, שגם בו לא ניתן היה לעצור את השטף שלו, לא נשמעה אף מילת נזיפה מכיוונם של ג'ובראן, דנציגר, יצחק עמית, צבי זילברטל ונעם סולברג. לנוכח השתיקה הבלתי-מובנת הזאת, מה הפלא ששרגא מרשה לעצמו להתנהג בפרחחות ובחוצפה? לנוכח ההשלמה המוזרה הזאת עם התנהגות שהייתה מובילה לנזיפה מיידית בכל ערכאה אחרת. מה הפלא ששרגא מתנהל כאילו הוא בעל הבית? אולי לשופטים נוח שיש מי שמביא לפתחם סוגיות בהן הם רוצים להשמיע את דברם. אולי הם מתייחסים לשרגא כמו אל ילד שובב שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות. אולי. אבל התוצאה הברורה היא ביזוי של בית המשפט העליון, וזה אומר ביזוי של כולנו.