אוהבי התיאטרון ביידיש, שהם הקהל הנאמן לתיאטרון זה מאז ייסודו בישראל בידי שמוליק עצמון, אוהבים מה שאהב הקהל היהודי הן במזרח אירופה במאה ה-19 והן בניו-יורק בתחילת המאה ה-20. הם אוהבים לבוא לתיאטרון בו צוחקים מהבדיחות על עצמם, שומעים שירים שכתבו גדולי המשוררים היהודים ביידיש והמלחינים המחוננים, ולחזור הביתה עם מצב רוח טוב, שישכיח מהם את מצוקות חיי היומיום. והם סבלו ועוד איך במזרח אירופה מהפוגרומים המתמשכים... מנהל היידישפיל ששי קשת, מצליח להביא את היידישפיל לקהלים שלא ידעו את השפה או תרבותה מעולם. מכאן הבחירה בבימאית צעירה וכה מחוננת כמו איה קפלן, שיחד עם המחזאי הדגול יהושע סובול כתבו ועיבדו את הרומן הנודע למחזה שמשולבים בו הן מה שאהבו בעבר באי התיאטרון היידי, והן מה שהצעירים כיום אוהבים: תיאטרון נוקב, ללא הפרזות, שמדבר לצופה בגובה העיניים. המאבק בין שני הסגנונות הללו בתיאטרון בא לידי ביטוי כאן, בצורה כה מקסימה, המובלעת בתוך סיפור הדרמה על-רקע חיי התיאטרון היהודי בתחילת המאה ה-20. לשם הביצוע המושלם שובצו בהצגה שחקנים, רובם צעירי היידישפיל, שכבר עשו את הסטאז' שלהם ומופיעים בו כבר כשלוש שנים ויותר. אך היהלום שבכתר, מי שיוצק בהצגה את כל מלוא כישוריו ויכולותיו כגדול השחקנים הישראלים בדורנו - הוא דורון תבורי, שהופך את ההצגה ל-"must" עבור כל אוהב תיאטרון, גם אם אינו דובר יידיש, כמוני. לראות את תבורי עושה את מה שהוא עושה על הבמה בפיתולי גופו, בשפת הגוף העשירה, כשהוא נושא על כתפיו את מלוא תשומת לב הצופים הודות לאישיותו הבימתית הכובשת - זה משהו שלא מצוי בשום תיאטרון אחר, כאן או בעולם. הופעתו כאן היא מהטובות, אם לא הטובה ביותר שנראתה אי-פעם בכל רשימת הישגיו המופלאים עד היום. ואין פה מילה אחת מופרזת. זה המצב. אחרי כל זה, חובה לציין את כל אלה שחלקם בהצגה כה הרנין את הלב, ולכד את לב הצופים בכישרונם לשחק ובעיקר לשיר. יהונתן רוזן, (לייבל), בעל הקול הנפלא של חזן או זמר אופרה, בחר לעזוב את ביתו בעיירה נידחת ברומניה, ולהצטרף ללהקת תיאטרון יהודי נודדת, בעיקר כדי לממש את אהבתו לרייזל, שגם קולה הפעים את ליבנו ביכולותיה הנדירות. בתנאי, שגם היא תצטרף ללהקה הנודדת. הגורל מפריד ביניהם. רייזלה (הילית דייטש-שני בעלת הקול האלוהי, החטובה והתמירה) הייתה טרף למנהל להקה אחרת, והגיעה לבסוף לפסגת ההצלחה בברודוויי. בעוד לייבל, אהובה, שבוי בידי מוראבצ'יק (יעקב בודו, מלך תיאטרון היידישפיל, שקסמו ויכולותיו לא פגו חרף גילו). תוך כדי הנדודים של לייבל, אנו מתוודעים לטיפוסים הססגוניים בלהקות, דרכם משתקפים החיים בדלות, וכיצד היהודים יצרו אמנות תיאטרון שתשכיח מהם את המציאות, על כל התככים והרמאויות שהיו אז בתחום הבמה, וקיימים היום ללא הבדל. בראשם - הוצמאך, דורון תבורי, שהיה כביכול המיועד לנהל את התיאטרון לאחר שבודו יסיים את תפקידו עלי אדמות, אך בלית ברירה במקום להיות כלבויניק, בנה להקה אחרת, בה שאף לממש את יצירתו הספרותית הנעלה על הבמה, בנושא ברוך שפינוזה. זה אייטם שרק טופטף כאן ומהווה משקל נגד למה שבאמת שלט בתחום זה אז. בצד הופעתו הפנומנלית של דורון תבורי, ממלאים רוב השחקנים שהיו דמויות מסוימות בחלקה הפותח של ההצגה, גם דמויות אחרות בתפקידם בלהקה של הוצמאך. כך הם מירי רגנדורפר, שהייתה כלה חסודה המיועדת ללייבל, ובתפקידה השני היא פרימדונה זוהרת ויפהפייה בתיאטרון המודרני יותר; אירמה סטפנוב היפה והחיננית כאמאמו של לייבל וכזמרת אופרה מפורסמת; ניב שפיר ויובל רפופורט מאוד מרשימים בשלל תפקידיהם במשחקם ובשפת הגוף העשירה שלהם, בעיקר בחלק השני, כשחקנים בלהקה עם תלבושות מרשימות בנוסח ציורי רמברנדט, עם הכובעים והגלימות הדרושים, שעיצבה יהודית אהרון, שבנוסף לכך עיטרה קטעים מסוימים ברקע הבמה מציורו הנודע של ואן גוך "stary night"; הציור מתחבר לשם ההצגה, הרומז שכל כוכב תועה בשמיים הוא נשמה של אדם; ענת עצמון הופכת ממנהלת החשבונות הקשוחה של בודו, למנהלת החשבונות החשקנית של תבורי/הולצמן; ובולט מאוד בהופעתו ישראל טרייסמן כאביו של לייבל, ובהמשך ככלבויניק בלהקת הוצמאך. עיצוב הבמה המיוחד של יהודית אהרון יחד עם התלבושות הכה אותנטיות ומיוחדות שעיצבה - הן ממש יצירות; המוזיקה האלוהית שדורי פרנס ארגן ברקע ונסכה תחושה מעולם הכה רחוק מעולם תרבות היידיש, והייתה חלק מהמיזוג בין שני העולמות שבמחזה; עיצוב התאורה רחבת ההיקף של מישה צ'רניאבסקי, הדרכת השחקנים של הניה עצמון, במיוחד הצברים, כמו דורון תבורי שממש משכנע ביידיש שבפיו, והודה בפני שאינו יודע מילה ביידיש; שלושת הכליזמרים שעל הבמה - פולה כידר הכנר, אוהד בן ארי בקלרינט, ובראשם מוסיקאי הבית של היידישפיל - מישה בלכרוביץ, הנוסכים את הפאן היהודי והשמח בהצגה, עם השירים הכה ידועים שהפכו לנכס צאן ברזל. ומעל לכל אלה, עיצוב התנועה בקטעי המחול ובכלל של עמית זמיר, המעניק להצגה פאן עשיר, אכספרסיבי, וסוחף את הצופים עמו אל-על. כל אלה הם מרכיבי ההצלחה של ההצגה החדשה ביידישפיל. חובה לציין, שהתרגום הסימולטני לעברית ולרוסית, מוצב נמוך, משני צידי הבמה, כך שכל בור כמוני ביידיש, יכול לקוראו ולראות את המשחק הכה משובח בעת ובעונה אחת כך שלא נדרשת ידיעת השפה. מה גם, שהיידיש היא שיבוש של מילים בעברית עם גרמנית ועוד. לא צריך לדעת יידיש כדי ליהנות מיצירה תיאטרלית כה נפלאה זו. מי שלא בא - מפסיד.