האהבה היא שני לבבות ורקמה נושמת אחת, והזמן של האהבה הוא "טבורו של הלילה". לא פלא שזה שם קובץ השירים. גם אם זמן
האהבה משתנֶה, מתברר שהלילה נע גם לשעות היום:
בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי בְּדִידוּת
אֵין הַלַּיְלָה נֶעֱלָם עִם אוֹר רִאשׁוֹן
הוּא מְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ (7).
האהבה היא מענֶה לבדידות, שהיא המצב הקיומו הבסיסי של האדם, מאז הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו
עזר כנגדו" ( בראשית ב, י'ח). הלילה הוא זמן האהבה. השיר הפותח נקרא "טבורו של הלילה" (7), וגם בשיר "סודות" אקורד הסיום הוא "וצעקות נחבאות בטבורו של הלילה" (9). האהבה ממלאת את עולמם של האוהבים: קרבה גופנית וקרבה נפשית כאחד. לכן גם השיח האמיתי הוא השיח בין הסודות שלה לסודות שלו: "הסודות מדַבּרים ביניהם/ דיבור רך, מבין, שָקט- - -סודותיי מִתרפקים על סודותיךָ...סוֹדותינו מְדבּרים בֵּיניהם" (9).
האהבה היא המָזור לבדידות והלילה הוא זמנם של האוהבים. ואם צריך, הזמן עוצר מִלֶכת ל
כבודָם כדי להעניק להם את זמן האהבה, "טבורו של הלילה":
בִּיקום מַקבּיל אנו מגַלים רוך
וחוּשניות מופלאה בזמן שֶעָצַר
מִלֶכֶת לכבוֹדנו (11).
הספר הוא שיר הַלל לאהבה, אך אינו מתחמק משירים על הבדידות. כך השיר "בקצה העולם" (19): "בן אדם יכול להיות בודד ולטבוע/ בהמון אדם, בהמון מילים בודדות".
לכן לא זרות לה תחושות הכאב. היא מאנישה בשיר את הכאב, וכדי למַצות מתוכו את המר היא מרפדת אותו באהבה: "כאב שעלה על גדותיו/ הגיע לידיי הפשוטות/ גִלגלתי אותו לאט-לאט/ לבָצק רך/ הוספתי קמצוץ אהבה/ והוא נִרגע" (23).
העצב נתפס כיֵשות קיומית, ויש יחס סימפּתֵטי קבוע בין האדם ובין העולם שסביבו. כשהוא אוהב, העולם מאוהב, וכאשר האדם נעצב, נעצָב העולם: "כאשר נעצָב אדם/ נעצָב בֵּיתו וקָרים קירותיו/ ואוֹר אֵינו מְחלחל לַחללים" (26). באופן דומה היא מתארת קשר סימפתֵטי בֵּינה ובין הפרחים באגרטל: "הפרחים הנְבולים באגרטלִי/ מְעידים על מצב רוחי", ובהֶמשך יש ציפייה לטוב: "בעולמי הפורחַ יש מָקום/ רק לזרעי אוֹר/ חמים" (21).
היצירה היא הביטוי גם לאהבה ולגם לעצב ולכאב. המוטיב הידוע של קֶשר בין הפֶּצע לבין היצירה מופיע גם בשיריה של טלי וייס: "כִּתבי לְלֹא הפסק עד שתביני/ שאין בָּך אהבה/ לפזֵר על הכאב/ שבשירייך". ולא פלא שהשיר עצמו נקרא "יצירה" (32).
