אתר ההנצחה של גבעת התחמושת, שסוף-סוף זוכה עכשיו לעדנה, הוקם בשנת 1974 בידי משפחות שכולות. שש-עשרה שנים מאוחר יותר הוא הוכרז כאתר-הנצחה לאומי.
אלא שחרף מרכזיותו וחשיבותו הרבה, זכה האתר למחקר ראשוני רק בשנת 2006, תודות לתושייתו של פרופסור
חיים נוי, חוקר-תקשורת ואנתרופולוג, המרצה בחוג ללימודי תיירות במכללה האקדמית אשקלון. מחקרו של פרופ' נוי על אתר גבעת התחמושת נערך במסגרת מחקריו על זהויות בחברה הישראלית ונמשך שש שנים רצופות, תוך שהוא מתמקד בספר המבקרים המרשים והמהודר, המצוי במוזאון של האתר, והמהווה ביטוי ספונטני לרחשי-ליבם של המבקרים בו..
שלא כמקובל, לא מצוי ספר המבקרים של האתר ביציאה מהמוזאון, אלא עמוק בתוככי חדר הנחשב "מקודש" ביותר. הדברים אמורים באולם מיוחד המוקדש לספר המבקרים בלבד, והאוצר בין כתליו דגלים וסמלים לאומיים רבים. ספר המבקרים עצמו ניצב על גבי מתקן דמוי-אנדרטה, כשברקע נשמע קול נמוך המקריא את שמותיהם ודרגותיהם של הנופלים.
הקרב שנמשך מתוך עיון בספר המבקרים ניתן ללמוד שהקרב ההרואי על הגבעה עדיין ניטש במלוא-עוצמתו, אלא שהפעם מדובר על קרב הקשור דווקא במשמעותם של ההנצחה והזיכרון עצמם. פרופסור נוי מצא שרוב המבקרים המקומיים-הישראלים מתייחסים אל האתר בעצמו ומודים שלמדו ממנו רבות. יש מהם שמשבחים את הנהלת האתר על אחזקתו, ויש אחרים שכועסים ומוחים על שאין בו מיזוג-אוויר או אוורור.
בהבדל מהמבקרים הישראלים באתר - מרבית התיירים בו אינם מוצאים לנחוץ לפנות להנהלתו, אלא פונים ישירות לחללים עצמם. הם פשוט מכירים להם טובה על שמסרו את נפשם למען המדינה. גם שם ספרו של פרופ' נוי, thank you for dying for our country', בהוצאת אוניברסיטת אוכספורד, הוא ציטוט של מבקרת כזו, יהודיה מניו-ג'רסי..
טרוניות ואיחולים מסתבר שבין היתר נוהגים חרדים רבים לבקר באתר, שכן השכונות סביב גבעת התחמושת עברו תהליך-התחרדות מואץ. רבים ממבקרים אלה אינם ציונים, והם טורחים לציין שהחללים מתו באתר "ככה סתם", באשר הכל בידי שמיים. המתנחלים, לעומת זאת, המבקרים באתר, כועסים על שהקרב על גבעת התחמושת זוכה להנצחה, בעוד שפינוי או "גירוש" גוש-קטיף משום מה אינו זוכים לה, ושלצורך העניין ראוי היה להנציח את הפינוי במוזאון, במקום הקמתו בגבעת התחמושת.
פרופ' נוי מציין שהנשים הצעירות המבקרות באתר נוהגות לשגר לבבות, איחולים חמים, פרחים ונשיקות ל"לוחמים האמיצים והצדיקים", ואילו המבקרות המבוגרות יותר, שהן אימהות, מורות ומדריכות, מעדיפות דווקא לוודא שילדיהן ותלמידיהן אכן טורחים לכתוב בספר המבקרים ולהשתתף בטקס ההנצחה הלאומי. האימהות מתקנות את האיות של ילדיהן הקטנים, כמו למשל אותה אימא שהקריאה לבת שלה את דבריה בקצב-הכתבה. "זה מקום מכובד, וכותבים את זה בכף" - הוא תיקון אופייני שכזה, ומורה אחת מצאה לנכון להעיר לאחד הילדים שלא יכתוב, חלילה, "שהיה כיף", אלא ש"היה חשוב ועצוב" בביקור.
ציורים ופרחים בספר המבקרים מצויים ביטויים רבים של אלימות מילולית, המופנים כלפי יהודים וכלפי ערבים כאחד. ולא נעדרים בו ביטויים גזעניים. ראוי לציין שרבים מהמבקרים אינם מסתפקים בכתיבה בלבד. חלקם מציירים. בספר ומקדישים לחיילים את ציוריהם, וחלקם האחר טורחים להכניס לספר פרחים יבשים ופתקי-נייר, שעליהם הם כותבים מבעוד מועד "קוויטל" אידישאי, ממש כמו בכותל.
בתום שנות מחקרו באתר של גבעת התחמושת התחוור לפרופ' נוי שמצוי בו גם "ספר-מבקרים אח"מים", שאינו עומד לרשותו של ציבור המבקרים הרגיל, אלא לרשותם של מנהיגי מדינות, פוליטיקאים, אנשי ממשל וצבא, ושופטים. בהבדל מספר המבקרים הציבורי והעממי, ניסוחיו של ספר האח"ם רהוטים יותר, כאשר אנשי האליטות הכותבים בו מבססים את מעמדם ומתייחסים אל תרומתם שלהם לאתר, ולאו-דווקא אל תרומתו של האתר עבורם.
