שיירת המגורשים, שקיבלו בשנת 1917 על-פי הוראת ראש פקידות הג'נדרמה הטורקית התראה קצרה בלבד לעזוב את העיר עד ערב הפסח, ולפי-כך יצאה מתל אביב בערב החג הייתה ארוכה. הבתים ננעלו וקרשים מוסמרו אל דלתותיהם. עגלות שהגיעו לסייע מצפון הארץ הועמסו בתכולה הכרחית כדי לצאת למסע הגירוש מהעיר. השיירה התחילה את דרכה הארוכה אל המקום שצוו להגיע על-פי החלוקה של הממונה הטורקי. משפחתו של רחמן הופנתה למצוא את מגוריה ומחייתה במושבה יבנאל ליד הכנרת. ערב פסח היה אך הטורקי לא נאות על-אף הפצרות ראשי הקהילה להניח להם לעבור בבתיהם את החג.
התושבים היהודים של יפו ותל אביב לנטוש את בתיהם בפרוס חג הפסח, מחשש שהאויב האנגלי ירעיש את תל אביב בתותחי מלחמה. היה גלוי לכול שחששו של העריץ הטורקי משמש אמתלה נואלת שמגמתה לחפות על המזימה שנרקמה בלבו - לגרש את תושביה היהודים של העיר העברית שצצה בן-לילה כפטרייה מבין החולות והייתה לצנינים בעיניו." (עמוד 9)
הרשימה כללה ככל הנראה את כל בתי האב שחיו בעיר בעת ההיא, ובראש הרשימה פרנסים ואישים כמו בוגרשוב ומשה שרתוק (שרת), ביניהם משפחתו של מחבר ספר, אפרים רחמן, בעודו ילד. כאן הוא מספר את סיפור הפרשה בגוף שלישי, בתום מסוים ובקצרה. הספר פורסם בעבר תחת הכותרת "פייגה" וזוהי מהדורתו החדשה, שכפי הנראה לא נעשו בה שינויים למן זו הראשונה פרט לכותרת הספר.
העגלות, רתומות לסוסים ועמוסות כל האפשר באנשים ובמטלטליהם יצאו לדרכן, חנו בפתח-תקווה והמשפחות התארגנו שם כדי לעשות את ימי החג במקום. משם התקדמו ועצרו בכפר-סבא, אחר כך בחדרה, עד שהגיעו כעבור ימים של טלטולים ויגיעה סמוך ליבנאל וחלקם, כמשפחת רחמן, השתכנו באורווה.
מתוך גב הספר אביא: "בסופה של דרך ייסורים מוצאים להם אפרים ופייגה רחמן ועשרת ילדיהם מקום מגורים באורווה ביבנאל. אפרים נפטר מתלאות הדרך, ופייגה האלמנה נותרת עם עשרת ילדיה להתמודד עם חיי עוני וחוסר כול בימים של רעב ומוות במגפות. ארבעה מילדיה מתו מכולרה בחודשי הגלות עד שובם לביתם בתל אביב."
בחבל ארץ שנקל היה כמסתבר להשתלט עליו, שיתפו פעולה גם הגרמנים עם הטורקים בשליטה על המקום והיו מתואמים ביניהם. לפי המתואר בספר היה מחנה עם שדה תעופה גרמני למטוסים דו-כַנְפִיים ליד הכנרת, במורדותיה של העיר טבריה, בטבריה עצמה התמקמו נציגי השלטון הטורקי. גדוד של חיילים אוסטרלים התמקם על חופו הדרומי של האגם, ואִילו המלון הסקוטי היפהפה והמיוחד כפי שמוכר לנו כיום היה בית חולים עמוס, שלא יכול לעמוד תחת לחץ המלריה והכולרה.
במורדות העיר ניהלו משפחות המתיישבים החדשים חיים קשים ומצומצמים, כאשר המזון היה קשה להשגה. הישועה למשפחת רחמן, שאיבדה את האב שנמק בסבל הנדידה, מהנער דויד. הוא למד מהדייגים לדוג במי הכנרת, ולאחר שמנעו ממנו הטורקים לדוג הצליח להתחבב על קצין גרמני בבסיס חיל-האוויר, וכך סייע מעט שבמעט למשפחתו בעזרת אלו מעות שהוענקו לו.
"כך או כך, עֵקֶב הכוח הטורקי הנסוג (מן המרכז צפונה - י.כ.אלרן) לטבריה וסביבתה גבר עד מאוד המחסור, והטורקים הרעבים חיפשו והחרימו כל דבר מאכל. המחסור היה כה גדול עד שאפילו הכסף, שטבעו לחולל פלאים - כשל כוחו. לא היה מה לקנות." (עמוד 73)
בסך הכול מצטיירת תמונה שיכולה להיות רומנטית, אם להסיר מעליה את סבל הכפייה והשלטון הזר ואת המחסור. אך התמונה האמתית היא, במה שקשור לטורקים, היא שכל דאלים גבר וכל דכפין שהיה יכול גם אתא ואכל, ואם חסרה לו פתו הרי יכול היה תמיד לשדוד ולהחרים כרצונו מן המעט שהיה לתושבים היהודים. סופם של הטורקים שנעשו מאוימים על-ידי האנגלים, וכשאלה פלשו לתל אביב מדרום והגיעו עד לירקון החלו אלה לארוז מזוודותיהם ולהתכווץ צפונה לעבר סוריה, בהיותם חסרי יכולות קיום עצמי ומזי רעב.
עמוד 102: "התחלואה עדיין גבתה קורבנות, וכדי להקטינה יצאו הוראות חמורות שאין לשתות ממי הכנרת בלא להרתיחם. נפוצה שמועה שלתוך מימיה הוטלו פגרי סוסים, וגוויות החיילים שטבעו באסון סירת המילוט (של חיילים טורקים - י.כ.א) ליד צמח נראו צפות על פני המים, נפוחות ומרקיבות. הטורקים לא טרחו לחפש אחריהן ואיש לא משה אותן מהכנרת."
אך הנה, זה הולך וזה כבר בא. השלטון האנגלי שהיה נאור יותר, הטיב מעט בנושאים שונים עם התושבים, אך לאחר הכול הטיל את עולו במקום זה של קודמיו. עם זאת, לאחר מיגורם של הטורקים יכלו האנשים לשוב לתל אביב אל בתיהם, ובכך נראה שהעתיד הנראה לעין נוטה להטיב עמם. ההצהרה על כך שהעם היהודי ראוי שתהיה לו מדינה משלו כבר הדהדה באוויר, אך דרך החתחתים הארוכה והקשה עד ההכרזה על המדינה ועד היום ידועה לנו.
זהו ספר צנום, נעדר פאתוס וכתוב בפשטות, מתאר שלב אחר שלב את גלגולן של המשפחות על העגלות שהובילו אותן לאורך ימים צפונה, ואת חייהן החדשים במורדות טבריה. הוא מסופר בעברית פשוטה אך בה בעת קסומה, כאשר פה ושם אפשר למצוא מילים עבריות מיושנות, כמו אלונטית (מגבת) ואלו אחרות. על-אף שהספר ראה אור לפני קצת יותר משנתיים הנה עתה נפל לידיי וחשתי כי נכון להביאו לתשומת הלב, בתפיסה שלעולם אין מאוחר מדי בקריאתו של ספר שיש בו עניין, בוודאי לא פרשה כלשהי מהתהוותה של המדינה.
- אפרים רחמן: "מגורשים מתל אביב", הוצאת צבעונים 2014, 123 עמודים.
