דמיינו שני מפעלים: שניהם ממוקמים באותו אזור בארץ, מעסיקים אותו מספר עובדים ומייצאים באותו היקף כספי. ובכל זאת אחד מהם יזכה לסיוע בהשקעות ממדינת ישראל והשני לא. האם ניתן להצדיק זאת?
כך בדיוק מתנהלת מדיניות התמיכה בהשקעות של מדינת ישראל מתוך אנכרוניזם היסטורי. הזכאות של מפעל לקבלת השקעות נמדדת לפי חומר הגלם שנכנס בשעריו באופן שיוצר אבסורדים. כך למשל, אם ענבים נכנסים בשערי היקב, זיתים לבית הבד או חלב למחלבה, המפעל זכאי לתמיכה, אך אם מדובר בפירות וירקות שעובדים תהליכי עיבוד במפעל אך לא משנים את צורתם, המפעל יחשב כ"תעשיה חקלאית" ולכן דינו לא לקבל דבר.
עלייה בפריון תעשייתי בשנות החמישים והשישים, כשהחקיקה נקבעה, הטיפול בפירות וירקות אכן היה מינימלי בטרם שווקו לצרכנים, אולם מאז התנאים השתנו. דרישות רשתות השיווק בחו"ל נעשות יותר ויותר קפדניות, והדבר מחייב תהליכים רבים של מיון, חיטוי, הבחלה, דינוג, שרשרת קירור ועוד. המוצרים שיוצאים מהמפעלים שונים לחלוטין מאלו שנכנסו אליהם וללא הטיפול התעשייתי לא ניתן לשווק אותם בהיקפים וליעדים הקיימים.
המטרה המרכזית של החוק לעידוד השקעות הון היא הגברת הייצוא כמקור להגברת התעסוקה בפריפריה ולעלייה בפריון התעשייתי, ואת זאת עושים מפעלי התעשיה החקלאית כמעסיק מרכזי וחשוב באזורי הספר. כמעט כל מפעלי התעשיה החקלאית הגדולים ממוקמים קילומטרים ספורים מהגבול. מדובר בענף כלכלי אדיר בהיקף של מיליארדי שקלים, שכמו כל ענף צריך להתפתח ולהשתדרג כדי לעמוד בתנאי התחרות בשווקים בחו"ל.
בשנים האחרונות עבר מרכז ההשקעות במשרד הכלכלה מהפך בשירות הניתן למפעלי התעשיה. זמין יותר, מהיר יותר, מחובר יותר לשטח, יוזם יותר וגם קפדן יותר ביישום החוק כלשונו. כל שנדרש הוא שינוי החוק והתאמתו לרוח הזמן ולהגיון הבסיסי. על ממשלת ישראל לראות בייצוא תוצרת חקלאית מעובדת יצוא תעשייתי לכל דבר ועניין. תיקון שכזה אינו גורר עלויות תקציביות משמעותיות והתועלות הצפויה בגינו תהיה גדולה שבעתיים. החקלאות הישראלית אינה אויב העם, וייצוא התעשיה החקלאית אינו מובטח לעד, סיוע ממשלתי יעניק את הרוח הגבית הנדרשת לצמיחת התעשיה החקלאית.
אם המדינה תבצע את התיקון ההיסטורי ותאפשר גם לתעשיה החקלאית להיכלל בחוק לעידוד השקעות הון יהיה בכך צעד חשוב נוסף שיאפשר הרחבת הענף הכלכלי החשוב, הגדלת היצוא ומתן פרנסה למאות עובדים בפריפריה.
