העיבוד של מאיה שעיה, שהעניק שדרוג לרומן הנודע, ותרם למודרניות שלו בסצנות הסוריאליסטיות, לא ממש עשה את זה בגלל כמה חסרונות. ראשית - הבימוי של גמא פריד, שלקה בליהוק מוטעה של רועי מלכה כאציל רוצ'סטר. השחקן החף מכל גינוני אצולה, לא בקולו ולא במראהו עם זיפי הזקן, לא הצליח לשכנע כיצד הנערה בת ה-18 שהגיעה לאחוזתו כדי לשמש מורה לבתו בת העשר, מתאהבת בגבר המבוגר ממנה בעשרים שנה, גס רוח ונוטה להתפרצויות. ההתמקדות בכמה פרקים מהספר, בצד המעטת חשיבותם של מעמדות חשובים בסיפור, כמו סיפור האישה המטורפת החבויה בארמון ששרפה את האחוזה כולה (שהיא עצמה משוחקת על-ידי שחקנית מוכשרת ורבת אכספרסיה), נטלו את העוקץ מהסיפור כולו. הסצנות המרובות הכמו-סוריאליסטיות בהן חגו השחקנים והשחקניות בבמה הזעירה בסיבובים כה רבים עד שגרמו לסחרחורת לצופים, היו מוגזמות באורכן. הרעיון של מאיה שעיה היה יכול לרענן את הסיפור הידוע והמוכר, אך הביצוע כשל. וחבל. כי בין צוות השחקנים הגדול בלטו כמה כישרונות שעוד לבטח יממשו את ההבטחה בהמשך. בראשם - אליה בר כג'יין אייר, נערה יתומה שעברה מסכת התעללויות מילוליות והשפלות הן מבני משפחת דודתה אצלה גדלה תחילה, הן מהתלמידים בכיתה בה למדה בבית היתומים, ועוד ועוד. למזלה, היו בדרכה רצופת הסבל כמה נפשות שתמכו ועודדו אותה, כמו גברת טמפל, שירלי לב וורטהימר המכמירה ומלאת הרגש, או הנערה החולנית (גל שדה המצוינת) שמתה, אך המשיכה ללוות את ג'יין כרוח מעודדת, וכך הצליחה ג'יין להתעשת, להחליט לצאת לדרך חדשה בחיים, והיוזמה שלה הייתה כעין תחילת הפמיניזם. אליה בר כאמור היא שחקנית מוכשרת במיוחד, המאירה את הבמה בנוכחותה. לצידה מעטרות את הבמה כל הבנות היפהפיות של מחזור נ"ד המסיים את לימודיו בקיץ זה. מרוב שמות של הדמויות, קשה לקשור בינם לשמות השחקניות, אך בסך-הכל כולן היו חמודות ונעימות. במיוחד טל צ'רנובסקי כגברת פיירפקס, הדרה דדון, מיכל זיסקרוט, דלית דוד, חן יוסף, שיר בן חמו ואסתי אסרף. הבנים בקאסט בלטו גם בתפקידים זעירים, שלא פותחו דיים מבחינת אופי הדמות, אך גם כך עשו את מלאכתם נאמנה. סנדרו זילדמן, יניב בספורד שכה צלח להחצין את תכונותיו כמתעלל, דותן עמרני וראובן עמנואל עמר. לסיכום - הצגה בנוסח הרומן הרומנטי של פעם, שלולא הועלתה באולם הכה קטנטן, והייתה מקבלת את החלל היאה לכוונות המעבדת, ולולא הבימוי הבוסרי, ייתכן שהייתה צולחת יותר.