מעלילה סדרתית

לטענת אלוני-סדובניק, הנערה פנתה אליה בשנת 2013 והתלוננה על היחס כלפיה בזמן חקירתה הנגדית בידי הסניגור, עו"ד מנחם בלום. "שיא הזוועה התרחש בשלב מסוים של חקירתה באולם (ילדה בת 15 בעת מתן העדות), אל מול פניהם של האנסים ושלושת השופטים – דרש ממנה עו"ד בלום לגשת למרכז האולם, לכרוע על הארץ על ארבע ולהדגים בתנועות את תזוזות הגוף של ראשון האנסים שחדר אליה", לשונה של אלוני-סדובניק בתלונה להנהלת בתי המשפט וללשכת עורכי הדין ביוני 2013. "הילדה קמה מהרצפה בבכי ורצה החוצה מהאולם, תוך שעו"ד בלום צועק אחריה: 'הגעת לחלק של השקרים אז את מתחילה לבכות'. תיעוד לסיטואציה בה נדרשה הילדה להדגים בגופה מצוי בעמוד 105-104 לפרוטוקול. השופטים ראו ולא נקטו כל צעד להפסקת ההתעללות בתוך אולם המשפט". אלוני-סדובניק הדגישה שהיא מתלוננת גם על בלום וגם על "התנהגות מחדלית, תמוהה ומקוממת של כבוד שופט בית המשפט המחוזי בירושלים [כך במקור] אשר אפשרו חקירתה של נפגעת אונס ועוד קטינה – התעללות כה קשה מול עיניהם ולא הבינו מה הם מעוללים". התלונה הזאת, שהגיעה עד מהרה לתקשורת, עוררה סערה והיה ברור למדי מי העביר אותה לעיתונאים. במאמר מוסגר: בית המשפט העליון מצא בעניין דניאל, כי אלוני-סדובניק הייתה אמורה להדליף לתקשורת את תלונתה השקרית נגדו ללשכת עורכי הדין. אבל לא זה העיקר. הסערה הביאה את שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לשלוף מהמותן כהרגלה ולבקש מנציב התלונות דאז על שופטים, אליעזר גולדברג, לבדוק את הנושא.

מלאכתו של גולדברג הייתה קלה, משום שהפרוטוקול – הפלא ופלא – ממש לא תומך בטענות החמורות של אלוני-סדובניק. למען הרקע נסביר, כי השאלה הייתה היכן היו רגליו של אחד הנאשמים והאם באותו מצב ניתן היה לאנוס אותה. גם אנחנו הלכנו לאותם שני עמודים, וזה מה שמצאנו. התובע, זוהר גיאת: איפה היו הרגליים שלך ואיפה הרגליים שלו במהלך כל האירוע? דרורי: הכוונה של זה שהחדיר את איבר המין. הנערה: הרגליים שלו היו מקופלות. נועם: היא הדגימה. מקופלות לאחור? הנערה: ככה. על הרצפה. סגל: תדגימי לנו. הנערה: ככה ואני הייתי כאן. סגל: העדה הגיבה בפרוטוקול מצב שבו רגליו של הנאשם 2, דרורי: איזה חולצה יש לו? סגל: חולצה לבנה. רגליו מקופלות אחורנית. נועם: שוקיים מאחור ורגליים מלפני[ם]. סגל: וירכיים מלפנים כשהגוף שלך בין הירכיים שלו? הנערה: נכון. בלום: הוא בעצם יושב על העקבים. דרורי: לא, הוא יושב על הרגליים. בלום: אבל הוא יושב אחורנית, הוא חייב לשבת. הנערה: ככה, ככה. דרורי: הנה היא אומרת, זאת אומרת שהברכיים שלו ולמעשה כל החלק התחתון של הרגליים מהברכיים עד לקרסוליים הוא על הרצפה? הנערה: כן. בלום: הוא היה שעון אחורנית, זה מה שהיא הדגימה... הוא כאילו יושב על החלק האחורי של הרגליים שלו, נכון? הנערה: מה זאת אומרת חלק אחורי? בלום: אני אגיד לך, הנה אני אעשה את זה, בגילי, ככה הוא היה? הנערה: נכון. בלום: זה מה שהדגמת, נכון? הנערה: נכון. זה כל הקטע הרלוונטי. חד וחלק: הנערה לא התבקשה להדגים את האונס, ובוודאי שלא "לגשת למרכז האולם, לכרוע על הארץ על ארבע ולהדגים בתנועות את תזוזות הגוף של ראשון האנסים שחדר אליה", כלשון תלונתה של אלוני-סדובניק. כל מה שהדגימה הנערה – תחילה מיוזמתה (!), ואז לבקשתו של סגל – היה מצג רגליו של הנאשם. לא תזוזות, ולא שום דבר דומה. בלום היה זה שהמשיך להדגים, והנערה לא ברחה מהאולם בוכיה לקול צעקותיו. לא היה ולא נברא. כדאי גם להזכיר, שאלוני-סדובניק לא נכחה באולם ולא ייצגה אז את הנערה. באולם כן נכחה עו"ד טלי אייזנברג שייצגה אותה, אבל אלוני-סדובניק לא טרחה לבדוק איתה מה התרחש. איך אני יודע את זה? כי זה מה שכתבה אייזנברג לגולדברג: "לא זכור לי כי הנפגעת התבקשה לגשת למרכז האולם ולכרוע על ארבע, כאמור בתלונה, או כי הייתה על הרצפה". לא היה ולא נברא – כבר אמרנו?

באוגוסט 2013 התייחס לכך נשיא בית המשפט העליון דאז, אשר גרוניס: בשמה של "עורכת דין שלא ייצגה בתיק ולא נכחה באולם ומבלי לבדוק את העובדות לאשורן, הכריזו אמצעי תקשורת שונים, כי שלושה שופטים הכריחו קורבן אונס להדגים את המעשה שבוצע בה. תמונות השופטים הופיעו בעיתונות ושמם המקצועי נפגע. נציב תלונות הציבור על שופטים קבע שמדובר בעלילה". אז מה היה לנו? קביעה של נציב התלונות שמדובר בעלילה ואמירה פומבית של נשיא בית המשפט העליון שמדובר בעלילה. אבל דברים קטנים כאלו, כמו גם העובדות, לא מפריעים לאלוני-סדובניק. היא ממשיכה לטעון שהדברים התרחשו, ועושה זאת בבית המשפט. בלום הגיש נגד אלוני-סדובניק תביעת לשון הרע, האמורה להתחיל להתברר בשבוע הבא (23.3.16) בבית משפט השלום בירושלים. בין היתר הוא מתייחס לטענותיה בדבר אותה הדגמה. בכתב ההגנה אומרת אלוני-סדובניק: "לטענת הנפגעת ועדים נוספים שנכחו באולם – התובע ביקש מהנפגעת להדגים את אופן החדירה". לא משנה מה שקבע גולדברג, לא משנה מה שתיעד הפרוטוקול, לא משנה מה שאמרה אייזנברג. לאלוני-סדובניק יש אמת משלה. ולא רק בנושא הזה. למרות ששלושה מבין ארבעת הנאשמים שייצג בלום הורשעו במעשה מגונה בכוח, היא מתעקשת לומר שזה היה אונס ושמדובר באנסים. שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי ושלושה שופטים של בית המשפט העליון אמרו את דברם, אבל אלוני-סדובניק היא כנראה שופטת-העל שתחרוץ אחרונה את הדין. יש עוד בלוף קטן בכתב ההגנה של אלוני-סדובניק: היא "מעולם לא התבטאה נגד השופטים אלא רק כלפי התנהגותו של התובע". מעניין. אני זוכר שהיא כתבה על "התנהגות מחדלית, תמוהה ומקוממת" ועל "התעללות כה קשה מול עיניהם ולא הבינו מה הם מעוללים". אולי בקנה המידה של אלוני-סדובניק, זה לא נקרא "להתבטא נגד השופטים". אלוני-סדובניק מייצגת נפגעות של עבירות מין, לעיתים קטינות. לא צריך להכביר מילים על המצב הנורא בו הן מצויות ועל החובה לטפל בהן במקצועיות וברגישות מאין כמותן. התנהגותה של אלוני-סדובניק מעלה את השאלה, האם מבחינת אישיותה – ולא רק מבחינת מקצועיותה – היא ראויה להיות עורכת דין בכלל, ובתחום הכל-כך רגיש הזה בפרט.