המורשת הרוחנית של אריה קומיי

חלפה שנה מאז עזב אותנו המשורר והמתרגם אריה קומיי. לפני שנה ב-25 במרס הלך לעולמו, ומבחר כתביו נותר כמצבת נצח, כסיפור שאינו חדל לספר. קומיי הוא משורר - ובעיקר ידוע כמילונאי: קומיי כתב את "האגרון", מילון ראשון למלים נרדפות בעברית - ותמיד טרח לומר שהוא ממשיכו של רבי סעדיה גאון, שהיה מחבר האגרון הראשון. קומיי חתום על מילון עברי- ספרדי ומילון ספרדי-עברי ואת הקשר שלו לשתי השפות, עברית וספרדית, הפך לשליחות. הוא חש כשגריר של קרבה בין התרבויות, ועושה רבות למען הנחלת הספרות העברית לקוראי הספרדית. חייו של המשורר אריה קומיי היו לאורך כל הדרך חיים של יצירה ושל חלוציות: לאחר שעלה ארצה היה במשך שנים חבר בקיבוץ כיסופים בנגב. את שנות החלוציות לא שכח - אך במשך כל חייו בארץ ראה עצמו שליח של הספרות העברית, מתרגם, מחובר ללשון העברית, לתולדות הלשון לרבדיה. קומיי זכה לשם ולמוניטין כעורך אנתולוגיות של שירה עברית בספרדית. באמצעות התרגומים שלו, שכונסו בכמה אנתולוגיות, ועל חלקן כתבתי, פתח לנו אריה קומיי צוהר לעולם נשגב: באמצעות קובצי התרגומים שלו קיבלנו הזדמנות נדירה להציץ ללב השירה הקסומה הזו, שירה ספרדית-פורטוגלית, שהוסיפה גוון מיוחד לשירה העולמית. פניני התרגום של קומיי עשירים וחכמים: באמצעותם יצאנו למסע, מסע להכרת פניה של שירה מאוד מטריפת חושים. קומיי חשף אותנו לשירה זו על מגוון זרמיה בעוצמה מיוחדת: מסעות פואטיים להבנת סוד הקיום, להבנת מסתרי הנפש האנושית, לחשיפת המפלסים הבלתי נראים של המציאות. קומיי ידע לבחור שירה הקרובה בוודאי ללבו, שירה שמאפשרת לנו לגלות את מעמקיה של השירה האיברו ספרדית, להפנים את עוצמותיה לגעת בסודות הקיום האנושי, לעצב לנו תובנות בדבר ההתמודדות עם היגון, עם האסון - וקומיי ידע לתת לנו במבחר המרשים הזה גם שירה שכל כולה הצדעה למורשת הרוחנית היהודית, למורשת התנ"כית, ויש אפילו שירים שהם הצדעה לישראל. אביא כדוגמה שני שירים מתוך האנתולוגיה שלו "מאה שנות שירה", אנתולוגיה דרום אמריקנית, הוצאת 'המעתיק'. קשה לשכוח פנינת תרגום כמו התרגום שלו לשיר של חואנה דה איברבורו, "יום אחד מאושר ללא סיבה": בְּסִירָה שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם נָחַתִּי בְּאִיֵּי הַשִּׂמְחָה-לְלֹא-סִבָּה. לַלֶּחֶם טַעַם שֶׁל פְּרִי וְהוֹסִיפוּ דְּבַשׁ לָרַעֲנַנּוּת הַלֹּא מוּדַעַת שֶׁל הַמַּיִם. שילוב המטאפורה של נחיתה באיים מרוחקים, תיאור העולם החדש באמצעות הפרי והלחם והדבש, כל זה יוצר עולם צבעוני, אקזוטי וקסום. דווקא ההדגשה שזו שמחה ללא סיבה, מעצימה את החוויה, את ההתרגשות, שהשיר הזה מחולל בקוראים. ורוח מיוחדת זו נישבה גם בשירתה של המשוררת בת ארגנטינה אלפונסינה סטורני: מַיִם, מַיִם, מַיִם! אֲנִי הוֹלֶכֶת וְצוֹעֶקֶת בָּרְחוֹבוֹת וּבַכִּכָּרוֹת. מַיִם, מַיִם, מַיִם! אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת מֵהֵם, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִרְווֹת מֵהֵם, לֹא פִּי מְבַקֵּשׁ מַיִם. אֶלָּא נַפְשִׁי הַמִּתְיַבֶּשֶׁת, נֶחְרֶבֶת, נִקְרַעַת. קומיי סחף אותנו לשירה, שהיטיבה להצפין את המלה רגשות, שירה שלקחה אותנו לשדה הציפיות, ההליכה במדבר החיים. לכל המשאלות והחלומות שלא התגשמו והפכו למים, ואותו צימאון העצים את השיר לפסגות לא יתוארו. במשך שנים זיכה אותנו אריה קומיי בפניני שירה - והתחושה למקרא ספרי השירה שלו, הייתה חדה: קומיי היה מחובר לעידן של תמימות, לתוֹר הזהב של שירה קלאסית, והנה בשיריו הכּול היה רוגש מתפעם: עידן שלם קם לחיים, ובשורותיו הצליח להשיבנו לאותה דרך ענוגה, דרך כובשת לב. קריאה בשיריו מגלה געגועים לעולם שאבד, געגועים לערכים שחלפו ולַזמן שזוהרו הוּעם. כך בספר שיריו "המחר מחכה לנו" - שורר וכתב: "כי אמת אחרת מלבד זאת שלנו/ אֵין/ והיום/ נידלדלו מחְלפות ראשינו/ והחיוּך המר והמאוכזב והזיכרונות/ מחזירים אותנו/ לימי נעורינו המאושרים/ אך, איך לחוש שהזמן/ התיר את מחויבותנו?/ הכוחות של אז עזבו אותנו/ הרעיונות היפים נשארו בפינה/ ובכל שולט ה"אני"/ במקום ה"אנחנו"/ ולמרות זאת/ ממשיכים להאמין אנחנו/ בעתיד טוב שיבוא". יש למשורר אריה קומיי תחושה, שבאמצעות השירה ניתן להשפיע על קוראים - ואכן זה קורה: שירתו כמו מחוללת רוח חדשה: בשירו "גורל" פתח במלים: כָּל מַעֲשֶׂה יֵשׁ לוֹ סִפּוּר מִשֶּׁלּוֹ... וההמשך מבקש את ההנצחה ואת הזוהר, כל מה שמֵעבר לזמן: אַךְ הַחֲלוֹם מַחֲזִיר אוֹתָם לְחַיֵּינוּ כִּי אֵינָם נִמְחָקִים מֵהַזִּכָּרוֹן. בספרו "דמעות גיל ועמידה" השכיל להעניק לנו מחוכמת החיים של אדם שצופה בחיים בבגרותו. השירה של קומיי היטיבה לומר לנו, שהיא מאמינה בהאדרת הרגע, בהקשבה לביטוי החולף, ושירים הופכים לפֶה לעלילות אילמות, קליפת האגוז של השיר הצרוּף היא פרוזדור לעולם, שמבקש לקבל תשומת לב אנושית. זה הכּוח של השיר. השיר "בטָלה" כביכול יוצא מעֶמדה של חוסר מעש - אך בעצם היכולת לכתוב את השיר ולהגשים את הנסתר - בכך יש למשורר כוח מיוחד: עָמַדְתִּי מוּל הַחַלּוֹן וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בַּנּוֹף. בספר שיריו האחרון "לילה טוב ושלום", הוצאת 'המעתיק', שערכה דבי ג'יוואן, השכיל קומיי לתת לנו תמציות חוכמה, בטרם ילך מן העולם: מי שצולל לעומק שיריו - נסחף אחריו במסעו הפואטי להבנת משמעות החיים, להבנת סוד הקיום, טעם הנכונות להמשיך לחיות גם כשכואב, גם כשאיבדנו משהו מכוחנו עקב הזקנה וצער השנים. חייו בדיור המוגן, המחלה הקשה, כל אלה לא ריפו את ידיו. "לילה טוב ושלום" - כך קרא לקובץ שיריו האחרון: השם כמו בישר על רצון לתת לנו משהו מחוכמת הפרידה, דברים של אדם המבקש לחלוק עמנו פניני מחשבות בהיפרדו מעמנו. החיים בוחנים אותנו, מנסים אותנו בניסיונות חדשים - ואריה קומיי הביט על הכול ממעוף הציפור, כאילו הוא צופה בחייו מבחוץ. בשירו "כל אָדם והאדוֹם שלו" השווה את חיי האדם להשקעה בעבודת האדָמה, בפרי שמופק ונוצר מן המאמץ הרב: "כשהפרי דורש כל כך הרבה מאמץ לא כל מאמץ הוא שווה". המאמץ הוא להיות קרוב לרגע היצירה, ל-די.אנ. איי של הפרי, של הרוח. ועצתו לאהובתו, מי שמקבלת את שירו: "השתדלי מאוד תמיד להיות אַת, כי להתאים את עצמֵך, הופך אותָך להֶעתק בלבד". לכאורה כתב לנו קומיי שיר פשוט עם מוסר השכל, אבל צלמו המקורי של האדם קשור וטבוע בדיסק הקשיח שבו, שמור בו עם כל הזיכרון. כדאי לשים לב, באיזו שורה מדהימה הוא מסיים: "כי ההעתק המתאים ביותר הינו רק זה שמעתיק את הבלתי נשכּח. אין מקור בלי תעתיק". שירתו של אריה קומיי הותירה לנו מורשת רוחנית - יצירה שחושפת גנזי נשמה, נסתרות לב, אור שמוביל אותנו להביט אחורה, להכיר דרכנו: אתה קורא בשיריו וחש שהצימאון והפנימיות, הם שמעניקים למשורר יכולת לראות את היופי הפנימי, את היופי של החיים. וכל זאת, למרות הקשיים, למרות המגבלות. יש רגעי התפכחות, שבהם הוא תופס שהחיים עם כל העומק שבהם, כל העוצמה שבהם, מגיעים למצב שביר, שבו אתה נאלץ להכיר בחלקיות הכואבת שלהם: "כּמה יפים החַיים האֵלה. משתדלים לתֵת להם תוכֶן" הנה הוא מבין במהלך השיר, שהתוכן הוא חצוי, שהוא נדרש להשלים עם החוסֶר, עם קבלת החלקיות שבאהבה: "הייתי רוצה לראות אותך ממש כאשָׁה, כרומָן, חצי לרשות הרבּים, והחצי השני רק בשבילֵך ובשבילי". וראו איזה סיום מלא חוכמה, שכּל כולו מבט שמשלֵב חכמת חיים שרוצָה עושר ושלמוּת - מבט בוחן כליות ולב, שמקבל גם את המחסור והאובדן: "כמה יפֶה לראות אותָך בצד אֶחד, ולחלום בַּצד השֵׁני" - לילה טוב ושלום, עמוד 64. שנה למותו ויש בכוח המילים לתאר את האיש, להותיר מצבה של כבוד לזכרו: אריה קומיי עלה לארץ כשהוא בן עשרים, בשנת 1950, אך הפעילות שלו בארצות דרום אמריקה לא פסקה לרגע. בשנת 1984 מונה לחבר עמית לאקדמיה ללשון ספרדית של צ'ילה. המולדת הראשונה שלו הייתה פולין, שם נולד בשנת 1929, היגר לצ'ילה בשנת 1934, ועלה לארץ בשנת 1950. את התואר האקדמי עשה בצ'ילה ובארץ, באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שעלה ארצה היה במשך שנים חבר בקיבוץ כיסופים בנגב. את שנות החלוציות לא שכח - אך במשך כל חייו בארץ ראה עצמו שליח של הספרות העברית: את פעילותו הספרותית עשה לאורך שנים בשתי השפות - וכבר בשנת 1982 ראתה אור האנתולוגיה של השירה העברית בספרדית. לאחר מכן שקד על פרסום שיריו בשתי השפות: ספר שירים ראשון בעברית: "בכורים מאוחרים" ובשנת 1988 - יבול ראשון של יוצר - ספר שירים ראשון בספרדית: "Primicias Tardías" - ומיד לאחר מכן ספר נוסף בעברית: "קציר בעיתו". שלוש שנים מאוחר יותר פרסם תרגום של רומן ידוע לעברית ופרסם את הספר "María" של חורחה יסאקס, קולומביה. מיד לאחר מכן הכין את החלק הספרדי של המילון: "Password - English Dictionary for Spanish Speakers" ושנה לאחר מכן תרגם אנתולוגיה של השירה הארגנטינאית: "100 שנות שירה" והוציא לאור ספר שירים שני בספרדית: "Fruta Madura". פעילותו הספרותית הענפה כבשה לו מעמד בארצות דרום אמריקה - והדים לפעילותו קיבל גם בקרב חוגי הספרות בארץ: בשנת 1995 זכה קומיי לקבל את הפרס היוקרתי - "גבריאלה מיסטרל" - ממשרד החינוך של צ'ילה, בשנת היובל לקבלת פרס נובל על-ידי המשוררת, ובכל כתבי העת הספרותיים של צ'ילה סוקר הדבר בהבלטה, והפרס צוין כהוקרה על עבודתו הספרותית. כל שיחה עם קומיי חשפה די מהר שלפנינו אדם צנוע,שאינו מתהדר בתארים או בפרסים - וזאת כאשר הרקורד שלו היה משופע בפרסים ספרותיים והזמנות לקונגרסים בינלאומיים. שנתיים לאחר הפרס בצ'ילה - זכה אריה קומיי לפרס גם על עבודתו המילונאית: באותה שנה פרסם קומיי מילון עברי אנגלי - אנגלי עברי, קובץ שזכה להדים והודפס ופורסם גם בארה"ב. גזירי הביקורות רבים ומדהימים: המבקרים ציינו לשבח בסופרלטיבים מרשימים את העובדה המושקעת והמוקפדת של קומיי: "המילון הטוב ביותר שפורסם ב-40 שנים האחרונות". שנה חלפה ומוקירי דרכו ושיריו חשים בחסרונו. יהיה זכרו ברוך.