"המטאפורה היא אולי הכוח העשיר והפורה ביותר של הדמיון". כך אומר הפילוסוף אורטגה גאזט. ולמה אני פותחת את רשימתי על כוחה המרפא של המטאפורה? כי כל ספרה של אסתי בר משובץ במטאפורות הלקוחות מעולם של מראות. מראות החיים הניבטות אליה מעולמה כילדה, נערה, אישה בשלה שהגשימה את אימהותה, בד-בבד מראות חייה מתרחבות לעולם של ציור הנושק לעולם של כתיבה.
בספר מהדהד קול של מילים הנכתבות מתוך דממה: "וְאֵלֶּה הַמִּלִּים שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּלִי קוֹל". המילים שמדברות ללא אמירה, מדברות עם עיני הקוראים ומביאות אותם אל מסע שיש בו הדהוד של קולות מהעיניים אל הנשמה. בספר יש ארבעה שערים: הראשון: אין בי קול, השני קולו של הגעגוע, השלישי קולות פירורי אהבה והרביעי מביא את קול המחר. הדהוד הקולות מהדהד מתוך עולם העבר הנושק אל עולם ההווה.
החכמה היא זקנה עתירת ניסיון ומחשבה עמוקה, ככזאת היא תופסת את החיים ואת הפתעותיהם ומלמדת את הדוברת להתבונן במסע חייה ולערוך שינויים בעולמה העכשווי המתמזג עם האמנות הדו ממדית בחייה: עולם שחובר אל השירה הכתובה ומגלה לקוראים שהשער הראשון כולו עוסק בכוחה המרפא של המטאפורה, כדי להוציא הגה מפה שלא משמיע קול, צריך קודם לכתוב, הכתיבה מרפאה את כל מה שנדחק ומה שאצור "הַשִּׁיר יוֹצֵא מִמַּחְבּוֹאוֹ / הֶחָשׁוּךְ מִתְאַפֵּר בְּצֶבַע / ושָׂמֵחַ יוֹצֵא אֲלֵיכֶם". ומה זה השיר הזה שיוצא אל הקוראים? זה שיר אחד מתוך כמה שניחוחו מבקש מהקוראים להריח את הניחוח של הדוברת בשיריה, ולניחוח הזה יש ריח מתקתק של פרחים, של אביב רוגש באוויר, של התעוררות מצויצת של ציפורים המתעוררות אל עולם נושם את התשבץ האלוהי בבריאת העולם. בהתחלה חשה הדוברת שמרוב יופי, אינה יודעת איך להביע את קולה. הקול המוליך אותה במסעה אל עצמה לא יוצא החוצה. לעזרתה באה הכתיבה ואיפשרה לה לטפל בבעיה הזאת של קול מודחק, קול שלא יודע לצאת בכוחותיו מלוע חשוך.
כאן הכתיבה מפגישה את הדוברת עם אחד הכלים החשובים, "המטאפורה", היא אמצעי ייצוג של השפה כאשר היא פוגשת ב"קושי" למצוא מילים מתאימות לביטוי משמעות מסוימת. במצב זה מפעילה השפה את הדמיון על-מנת לחפש דימוי או תיאור מוחשי אנלוגי לאותה משמעות חסרה. לדוגמה בשיר המביע הבעת תודה והֲיִיתֶם בְּאַהֲבַתְכֶם כְּנָפַיִם לִי". המטפורה, היא סוג של דימוי. בכוח האהבה אפשר לדמיין כנפיים או את המעוף של הציפור הדמיונית. כוחה בא לה באמצעות האהבה. כנפיים אוהבות נוטעות ומצמיחות כוח לשרוד. ובשיר אחר "עֶשְׂרִים שָׁנִים וְיוֹתֵר / אֲנִי יְשֵׁנָה בַּלַּיְלָה / עִם שִׁיר / עוֹטֶפֶת עַצְמִי / בִּשְׂמִיכַת מִלִּים "כיסוי הלילה הוא שמיכת מילים רעיון מקורי ויפה. ובשיר אחר שיר ועוד שיר הופכים יחד לשירים רבים " וְקָמוּ הַשִּׁירִים לִקְרַאת עֶרֶב / חָנוּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב/ דָּנוּ יָמִים שְׁלֵמִים/לְלֹא מוֹרָא/ הִתְחַנְּנוּ בְּנַפְשָׁם:/ שִׁירִי לָנוּ שִׁיר שָׂמֵחַ" אל המטאפורה מצטרף כלי נוסף שהוא אבן יסוד בשירה וזו ההאנשה. השירים חונים כמכוניות בפינת רחוב, ימים שלמים הם דנים ומתווכחים ללא חשש ולבסוף מתחננים אל הדוברת שתכתוב מעצמה אליהם שיר שמח. נשאלת השאלה, האם אפשר לכתוב שיר בהזמנה? הלא שיר בהזמנה יוצא מאולץ ולא ממש מבטא את הלכי הרוח המייצגים את הדוברת.
התפתחות הנפש הפילוסוף אריסטו כתב כבר לפני יותר מאלפיים שנה כי "מילים מוזרות מפתיעות אותנו, המטאפורה היא זו שעוזרת לנו להבין אותן" אז הנה לדוגמה בשיר הזה:" מְצַיֶּרֶת אוֹתִי בְּמִלִּים / בְּאוֹתִיּוֹת דְּפוּס/ חַדּוֹת שֶׁל קַוִּים יְשָׁרִים/ תִּסְפֹּרֶת קוֹצִים לִשְׂעָרִי" רעיון הפוך מציגה התמונה הציורית הזאת הדוברת מציירת את עצמה במילים ואחר כך באותיות דפוס ואני שואלת למה לא להתחיל את הציור הנורמטיבי מציור באותיות שחוברות להברות ואחר כך למילים? קרל יונג ייחס חשיבות רבה לסמלים ולארכיטיפים בנפש האדם וטען כי הם מהווים מקור להתפתחות הנפש. בשיר הזה שנקרא אומץ כותבת הדוברת" לִהְיוֹת מִי שֶׁאַתָּה / לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אוֹתְךָ וְעַצְמְךָ/ לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה אֶת הֱיוֹתְךָ./ לְלֹא מוֹרָא וּפַחַד." ההכרה שנולדה כפי שהיא, היא הכרה המחזקת את הדוברת בידיעה שיש לה מקום בעצמה, יש לה מקום בחייה. התמונה הראשונית העולה היא המקום שאני נותנת לעצמי. אם אני אוהבת את עצמי, אז אתן לעצמי את המקום הראוי לי. ללא מורא ופחד. התמונה השנייה מתייחסת לסמל שמצאתי אותו בספר הזה הרבה מאוד פעמים "האומץ", כדי להיות אמיץ ובעל תעוזה צריך לעשות משהו. השלב הראשון הוא שלב של לקבל עובדה, להכיר בה ולצאת מתוכה. השלב השני לחולל שינוי במצב קיים. המעשה הזה בשלבים יוצר את האומץ." אֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי בְּמִי שֶׁאֲנִי / עֶשְׂרוֹת שָׁנִים בְּעַצְמִי
נֶחְבֵּאתִי, שָׁתַקְתִּי, בָּכִיתִי / כִּי לֹא הָיָה בִּי הָאֹמֶץ. / הַיּוֹם נִצַּחְתִּי".
יונג טען כי לרשות האדם שתי דרכים להתקשר אל הלא מודע: האחת, הבנה מילולית, פירוש ותובנה והשנייה, ביטוי יצירתי ואומנותי את שתי הדרכים האלה פגשתי בספר הזה: כמרקם אחד הולכים זה לצד זו הציור והכתיבה." אֲנִי שָׁרָה לָךְ / אִמָּא בְּמִלִּים כְּתוּבוֹת / שֶׁלֹּא תִּצְעֲקִי / וּתְבַקְּשִׁי שֶׁקֶט /אָנָּא בְּבַקָּשָׁה / שִׁמְעִי אוֹתִי אִמָּא
קִרְאִי אוֹתִי אִמָּא / וְיָדַעְתְּ חַיַּי." איך אפשר לשיר במילים כתובות? הרי שירה היא קול הנשמה וכשהיא מגיעה מנפש היוצרת היא צריכה להיות טהורה ברה וזכה. השיר הזה מתכתב עם השער הראשון של הספר "אין בי קול". אז בגלל שאין בי קול, אני מקיימת את הקשר בינינו בתכתובת, אני מתחשבת שלא תצעקי ותבקשי שקט, אנא מבקשת הדוברת "שמעי, קראי וידעת" שלוש פעולות מפעילות כאן שני חושים: שמיעה וראייה. הידיעה מאכלסת בתוכה את ההכרה ואת הדאגה.
בשער השני "קולו של הגעגוע" המילים מהדהדות מתוך תמונות חיים" וַאֲנִי יַלְדָּה קְטַנָּה עִם לֵב שֶׁשָּׁר אִתָּהּ/ אוֹחֶזֶת בְּשִׂמְלָתָהּ הַפִּרְחוֹנִית, בַּסִּיבוּבִים/ כְּמוֹ לְלַמְּדֵנִי אֶת רִקּוּד הַחַיִּים" מוטיב הזמן מתפתח מהשער הזה ועד לשער הרביעי בתמונות חיים קפואות של הזמן " וְלֵב אֶחָד קָטָן/שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲמִין/ וְהַרְבֵּה שָׁנִים /נִלְחַם." ובשיר אחר "מֵאָז כָּל הַשָּׁנִים אֲנִי שׁוֹמַעַת / בְּקוֹל רָם בּוֹכֶה/ אֶת הַשָּׁנִים הַבּוֹדְדוֹת הָאֵלּוּ./ ובּוֹכָה אִתָּן." ובשיר אחר " אִם טָעִיתִי יָמִים יְדַבְּרוּ./לֹא מַרְגִּישָׁה אַהֲבָה/ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם, חַיָּה אֶת הַיּוֹם / מֵתָה אֶת הַלַּיְלָה אִתּוֹ." מוטיב הבית המתגעגע מתקשר אל מוטיב הזמן: " יֵשׁ כָּאן אֶרֶץ שֶׁל שֶׁמֶשׁ/ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ./ הַשֶּׁמֶשׁ מְכַלָּה הַכֹּל/ עַד לֹא נוֹתָר אֲפִלּוּ לֵב חוֹמֵל./ אַתְּ לִי אִמָּא אֲדָמָה." ובשיר אחר הנחמה והזיכרון מבליטים את הקשר " כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חוּטִים חִבְּרוּ אוֹתָנוּ/ שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה בְּצִבְעָם וּבְעָבְיָם". וכמו סינדרלה של החלומות, הדוברת חולמת את החלמתה ויוצאת בריקוד על בהונות כמו בלרינה של החיים, כמו רקדנית רכה ושברירית, היא מחוללת בין עולם של צלילים, מילים וצבעים. ספר יפהפה המיועד לאוהבי השפה הכתובה.
