בישראל מדברים שלוש שפות: עברית, משפטית ופְרֶחית. במקרה הטוב, הן בנות-דוד: יש ביניהן קשר משפחתי, אם כי כזה הנראה כתוצאה של נישואי קרובים. האימא (העברית) היא ראויה ובריאה, אך קרובותיה (המשפטית והפְרֶחית) - קלוקלות ומקלקלות.
לא נעסוק כאן בשלישית שבהן, אותה שפת רחוב המידרדרת לעיתים לשפת ביבים, זו שכל משפט בה כולל את המילה "כאילו", זו שאין בה חמש דקות ללא שיבוש של זכר-נקבה, זו שאין בה שיחה ללא כמה וכמה ביטויים לועזיים הנדחפים אליה ללא כל צורך. נעסוק כאן בשפה המשפטית, המצליחה לסבך כל אמירה פשוטה, לדבר גבוהה-גבוהה בלא לומר דבר, להשתמש במאה מילים במקום בו עשר מספיקות לחלוטין.
בדיוק בכך עוסק הספר המאלף "זאת ועו"ד! דיוקן העברית המשפטית בישראל" שחיברו עורכי הדין
מיכל אהרוני ו
רן לוסטיגמן, ואשר נהנה מעריכתו של ד"ר
רוביק רוזנטל. הספר מלא בדוגמאות לכל שיבושיה של העברית המשפטית: החל מהעצמות-יתר חוזרות ונשנות, דרך שימוש במונחים לטיניים וארמיים, וכלה בפסקאות המתחילות כאן ומסתיימות מחר בבוקר. רק בשביל לסבר את האוזן:
- "חברי לא דק פורתא וברי כי הדברים הם תרתי דסתרי. ודוק: בנדון דידן עסקינן בזוטי דברים".
- "הנתבעת ו/או מי מטעמה ו/או מי שנחזה להיות מטעמה, עשתה כל אשר לאל ידה כדי לרמוס את זכויותיו של התובע, בסרבה ליתן טעם להתנהלותה השערורייתית בעניין נשוא תביעה זו, ולא זו אף זו, האחרונה הוסיפה חטא על פשע ועשתה שימוש פסול דה-פקטו בסמכויותיה באופן העולה לכדי התעמרות בעלמא".
- "ודוק: בקליפת אגוז אין בכגון דא כדי לאיין למצער את ההחרגה הלכאורית המתייתרת על פניה".
- "הטוען הבהיר באופן לכאורי את הבסיס לטענת החיסיון".
מצחיק, באמת מצחיק - אבל גם מרגיז, באמת מרגיז. כפי שאהרוני ולוסטיגמן מראים, לא רק שמדובר בשפה לקויה, לא רק שמדובר בשפה מיותרת, אלא גם מדובר בשפה מזיקה. האדם מן היישוב - זה שבשמו ולמענו אמורה לפעול המערכת המשפטית - אינו מבין דבר וחצי דבר ממה שנאמר בעבורו או בעניינו. אני יכול להעיד על כך מאין-ספור שעות בבתי המשפט בכל הארץ: עורכי הדין מתנצחים ביניהם ומתדיינים עם השופטים, ואילו הצדדים יושבים כמו משקיפים ולעיתים ממש המומים.
אהרוני ולוסטיגמן קוראים לעורכי הדין לעבור - או שמא: לחזור - לשפה פשוטה. הם מראים, כיצד ניתן לכתוב בצורה רזה וברורה, מבלי לאבד כהוא זה מתוקפו של הטיעון. קריאה נכונה, שהלוואי ותיפול על אוזניים קשובות. אבל האם יש לכך סיכוי?
דומה, שהתשובה לשאלה זו נעוצה בתשובה לשאלה אחרת: מדוע העברית המשפטית נראית כפי שהיא נראית? מדוע היא כה רחוקה מהעברית הבסיסית שלמדנו בכיתה ט': נושא-נשוא-מושא? יש לכך כמה הסברים אפשריים. האחד: המחוקק הולך ומסבך את לשונו-שלו, וממילא מי שנדרש לחוק נגרר אחריו. השני: מי שטיעונו חלש - מנסה לחזק אותו באמירות בומבסטיות ("טיעון חלש, להרים את הקול", רשם משה סנה בשולי אחד מנאומיו). השלישי: הלקוחות רוצים שזעקתם תישמע ודורשים מעורכי דינם לצעוק בשמם. הרביעי והציני: עורכי הדין מבטיחים את הישרדותם על-ידי שימוש בשפה שאיש מלבדם אינו יכול לפענח.
אם רוצים לרפא את המחלה, יש למצוא את הנגיף הגורם לה. בהנחה שמדובר בלשון המחוקק, זהו עניין לחברי הכנסת: הם צריכים לסרב לדון בחוקים הכתובים בלשון בלתי מובנת. בהנחה שמדובר בחולשת הטיעונים, זהו עניין לבתי המשפט: הם צריכים להרחיב את השימוש בסמכותם להחזיר ואפילו למחוק כתבי טענות מתלהמים. בהנחה שמדובר בזעקת הלקוחות, זהו עניין לעורכי הדין: עליהם להסביר ללקוחות שהשופטים כבר מתעלמים אוטומטית מכל רעשי הרקע הללו, ומעדיפים טיעונים ישירים וענייניים. בהנחה שמדובר בעורכי הדין, זהו עניין ללקוחות: עליהם לסרב לחתום על משהו שאינם מבינים.
דומה, כי כמו ברוב המקרים בחיים - גם כאן אין תשובה אחת, אלא מדובר במכלול של סיבות. ממילא, גם הפתרון צריך להיות בידיהם של יותר מגורם אחד. זה צריך להתחיל בלימודי המשפטים, במרצים שידרשו מהסטודנטים לכתוב בצורה פשוטה ובהירה. זה צריך לבוא לידי ביטוי בבחינות ההסמכה, שם יש להוסיף או לגרוע נקודות על-פי בהירותו או עמימותו של הטיעון. זה צריך להימשך בבתי המשפט, החייבים לעמוד על משמר הנימוס והפשטות. זה צריך להיות לנגד עיני המחוקק והמתקין - משרדי הממשלה וחברי הכנסת - בכל חוק ובכל תקנה. ומעל לכל: זה צריך להיות בידי הציבור, שידרוש מעורכי דינו לתת לו מסמכים שהוא יכול להבין.
ועוד הערה: ספרם של אהרוני ולוסטיגמן פורסם בידי ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, וכעת יש לראות האם הלשכה תסכים לעשות משהו מעבר לפרסום הספר. האם היא תתחיל להעביר לחבריה סדנאות בהתבטאות נכונה, עניינית, תמציתית וברורה. האם היא תשתמש בכלים האתיים שבידיה כנגד מי שפוגעים בעשיית המשפט על-ידי הגשת כתבי טענות מתלהמים, ארכניים, מבלבלים ומטעים.
הדבר אינו בשמיים. ממש לא. נכון שמדובר בשינוי תפיסתי-תודעתי, נכון שמדובר בשינוי של הרגלים שהוטמעו במשך שנים, נכון שלא ניתן לעשותו ביום או אפילו בשנה. אבל חובה לצאת לדרך, חובה להציב יעד. שאם לא כן - בל יתפלאו המחוקקים, השופטים ועורכי הדין כאשר ימשיכו ויאבדו את אמון הציבור שאותו הם אמורים לשרת. מי שלא מבין אותך, לא מאמין לך!
