שופטת בית משפט השלום בפתח תקוה,
ניצה מימון-שעשוע, הביאה לשפל חדש את מגיפת איסורי הפרסום העומדים בסתירה לחוק, לפסיקה ולזכויות יסוד. תוך שהיא פועלת כחותמת גומי וללא כל הנמקה שהיא, אסרה מימון-שעשוע לפרסם את שמה של העיתונאית החשודה בניסיון לרצוח את אמה כאשר שפכה עליה שמן רותח.
החשודה הובאה בפני מימון-שעשוע ב-23.4.16 ומילותיו הראשונות של הסניגור היו: "מבקש איסור פרסום. החשודה עיתונאית ונבקש שלא ייפגע שמה ומעמדה". נציג המשטרה, רס"ב פנחס פינטו, השיב בקצרה: "אין לי התנגדות". החלטתה של מימון-שעשוע הייתה כמעט באותו אורך: "צו איסור פרסום על פרטיה המזהים של החשודה עד החלטה אחרת".
ההחלטה ניתנה ללא כל הנמקה שהיא, ומימון-שעשוע אפילו לא טרחה להעמיד פנים שהיא מתחשבת בצורה כלשהי בהוראות הברורות של החוק ובפסיקות הברורות לא-פחות של בית המשפט העליון בנושא זה. הסניגור ביקש, המשטרה הסכימה בצורה תמוהה, ובית המשפט היה לחותמת גומי - תוך פגיעה רוחבית קשה בכמה וכמה אינטרסים חיוניים:
- חוק בתי המשפט קובע, כי דיונים יתקיימו בפומבי. החוק מאפשר למנוע פרסום שמו של חשוד, רק אם בית המשפט משתכנע שייגרם לו נזק כבד במיוחד מפרסום שמו. מימון-שעשוע הפרה חוק זה.
- פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון היא, כי מדובר בנזק העולה בצורה משמעותית על זה הנגרם לכל חשוד בפלילים. מימון-שעשוע התעלמה מפסיקה זו.
- צו איסור הפרסום במקרה זה, כמו בכל המקרים האחרים, ניתן בלא כל נוכחות של התקשורת - שהיא הנפגעת ממנו. בכך פגעה מימון-שעשוע, כמו עמיתיה, בזכות היסוד לחופש הביטוי ובזכות היסוד של התקשורת לעיסוק במקצועה.
- כמו עמיתיה, מימון-שעשוע התעלמה מכך שהיא מוציאה צו הפוגע בצד שלישי, למרות שהוא אינו מיוצג. בכל הליך אחר, לא ניתן לקבל בצורה חד-צדדית צווים הפוגעים בצדדים שלישיים.
- בניגוד מוחלט לפסיקה המחייבת שופטים לנמק את החלטותיהם, מימון-שעשוע לא נתנה נימוק כלשהו להחלטה זו. יש שופטים המעלים נימוק - מופרך ומומצא - לפיו מדובר בשלב ראשוני בלבד ולפיכך הם אוסרים פרסום שמות. שיקול זה אינו קיים בחקיקה ובפסיקה, ובדרך כלל הוא גם עומד בניגוד לנכונותם של אותם שופטים עצמם לשלוח את החשוד למעצר. מימון-שעשוע לא טרחה לבצע אפילו את העמדת הפנים הזאת.
- חוסר ההיגיון וההגינות שבהחלטה בולט עוד יותר לנוכח העובדה, שהותר לפרסם שמדובר בעיתונאית. בכך יצרה מימון-שעשוע ענן של חשד כלפי עיתונאיות צעירות אחרות, שהן כמובן חפות מכל חשד - וזאת כדי להגן על "שמה ומעמדה" של החשודה שאותה שלחה למעצר.
את הקו הבלתי-חוקי הזה המשיכה השופטת הדס רוזנברג-שיינרט, גם היא מבית משפט השלום בפתח תקוה, כאשר האריכה (יום ב', 25.4.16) את מעצרה של החשודה. למרות שהחשד נגדה הוחמר מגרימת חבלה לניסיון רצח, ולמרות שלדברי רוזנברג-שיינרט עצמה "החשד הסביר התעצם בצורה ניכרת מאז הארכת המעצר האחרונה" וקיים חשש סביר לשיבוש הליכים אם החשודה תשוחרר - היא הותירה על-כנו את איסור הפרסום.
רוזנברג-שיינרט לא טרחה כלל להתייחס בהחלטתה להמשך איסור הפרסום, ובכך הפכה לחותמת גומי של מימון-שעשוע - כאמור הייתה מצידה חותמת גומי של הסניגור והמשטרה. למותר לציין, שרוזנברג-שיינרט גם לא נתנה נימוק כלשהו להמשכו של אותו איסור פרסום.
לנוכח מגיפת איסורי הפרסום, שכאמור עומדים בניגוד מוחלט לחוק (כולל חוקי יסוד) ולפסיקה, ושבדרך כלל נמוגים ככל שהנושא עולה למחוזי ולעליון, אין מנוס מן השאלה: מי ישמור על החוק מפני השופטים? ומי יגן על האינטרס הציבורי מפניהם?
