החוק מאפשר לבית המשפט לאסור לפרסם שמו של חשוד, אם יש בכך אינטרס ציבורי ואם ייגרם לו נזק גדול במיוחד. האינטרס הציבורי הוא בעיקר צורכי חקירה, ולא על כך אנו דנים כאן. הנזק הגדול במיוחד הוא כמובן הגדרה עמומה, אך בית המשפט העליון קבע שוב ושוב, כי מדובר בנזק העולה במידה ניכרת על זה הנגרם לכל אדם שנעצר ושמו מתפרסם, ושהוא כה גדול – עד שהוא גובר על עקרון היסוד של פומביות הדיון.
אלא שלא מעט שופטי שלום מתעלמים הן מהעיקרון החוקי והן מיישומו בפסיקה. לא מעט שופטי שלום משתמשים במבחן שמישהו בדה מליבו: השלב בו מצויה החקירה. נדגיש: זהו קנה מידה שלא בא זכרו בחקיקה ובפסיקה, ושבתי המשפט המחוזיים והעליון אינם נוהגים להביאו בחשבון במקרים הנדירים בהם הבקשות לאיסור פרסום מונחות לפתחם.
עצם השימוש בקנה המידה הזה אבסורדי מיסודו: השופטים אומרים שיש ראיות לכאורה המספיקות כדי לשלול את חרותו של החשוד, לעיתים לשבועות ארוכים, אבל באותה נשימה אומרים שההליך ראשוני מכדי שניתן יהיה לפרסם את שמו. נכון, הנזק מן המעצר הוא זמני והנזק מן הפרסום עלול להיות תמידי, אך האבסורד נותר בעינו.
יתרה מזאת: איסורי הפרסום הללו גם מיותרים וגם מזיקים. מיותרים – כי בעידן הרשתות החברתיות, כולם יודעים תוך חמש דקות כאשר נעצר מישהו שלציבור יש עניין בו. מזיקים – כי מי שעונה להגדרות העמומות שכן ניתן לפרסם (עיתונאית, בכיר בעירייה פלונית, זמר ידוע וכן הלאה) אך אינו חשוד בדבר, מוצא עצמו נאלץ להבהיר שלא מדובר בו. במילים אחרות: בניסיון סרק להגן על שמו הטוב (?) של החשוד, גורמים לפגיעה חסרת הצדקה בשמם הטוב של רבים-רבים חפים מפשע.
איסורי הפרסום הללו פגומים גם מהצד המינהלי. נסו להגיש עתירה מינהלית מבלי לצרף כמשיבים את כל מי שעלולים להיפגע ממנה; בית המשפט ימחק אותה על הסף. אבל את איסורי הפרסום מוציאים מבלי שהנפגעים הישירים מהם – אמצעי התקשורת – בכלל יודעים על הדיון, ואין צורך לומר שהם אינם מיוצגים בו. זוהי פגיעה קשה בחופש הביטוי בכלל ובחופש העיסוק של התקשורת בפרט, והיא נעשית בהעדרה.
יש גם מקרים בהם המעורבות התקשורתית יכולה לשנות את דעתו של בית המשפט.
כאשר נעצר מנכ"ל סונול, ניר גלילי, בחשד לביצוע עבירות מס בתפקידו בעבר בקבוצת ש.שלמה, אסרה השופטת
ג'ויה סקפה-שפירא לפרסם את שמו, לאחר שקיבלה את טענת סניגורו לפיה הדבר יפגע בסונול שהיא חברה ציבורית. אבל כאשר פנו אליה נציגי כלכליסט והסבירו שדווקא משום שמדובר בחברה ציבורית חובה לפרסם את שמו, היא הפכה את החלטתה.
המגיפה הזאת, של איסורי פרסום מופרכים ופסולים בדיוני מעצרים, הולכת ומתפשטת. בממוצע, יש צו כזה פעם בשבועיים-שלושה. הדברים הגיעו עד למצב בו השופטת
ניצה מימון-שעשוע אסרה פרסום כחותמת גומי לבקשתה של ההגנה ולהסכמתה של המדינה, ולא טרחה אפילו לנמק את החלטתה. קדם לה בכך השופט אבישי זבולוני,
בנוגע לשתי עורכות דין החשודות בשיבוש מהלכי משפט. ואילו השופט אביב שרון אסר לפרסם את שמו של
אריה דרעי בתחילת הבדיקה בעניינו, למרות שדרעי ידע היטב על קיומה.
מה צריך לעשות? הנה כמה צעדים חיוניים:
- יש לקבוע בחוק בצורה ברורה מהם הקריטריונים לאיסור פרסום בהליך פלילי ולהתרחק ככל האפשר מהגדרות עמומות.
- יש להבהיר לשופטים, הן בפסיקה של בית המשפט העליון והן בהשתלמויות הנערכות להם, מהם המקרים הנדירים המאפשרים איסור פרסום בהליך פלילי.
- יש לקבוע בחוק, כי לא יוצא צו איסור פרסום בהליך פלילי למשך יותר מ-24 שעות, בלא שמועצת העיתונות תוזמן (אך לא תחויב) להשתתף בדיון הבא. במקביל, יוכל כל אמצעי תקשורת להתייצב לאותו דיון ולהביע את עמדתו.
- יש לקבוע בהנחיות לנציגי המדינה (המשטרה והפרקליטות), כי ככלל לא יסכימו לאיסור פרסום, אלא במקרים חריגים שיוגדרו בהנחיות.