היום (1.5.16) נמנות 95 שנים לרצח חמישה מדיירי בית יצקר, הבית האדום, ובתוכם יוסף חיים ברנר. ערבים צרו על הבית בו השכירו הבעלים חדרים כבר למן הראשון במאי. חלק מן הדיירים השתתפו במפגני פועלים בתל אביב הקטנה. בבית עצמו היה גם משק חי. ברנר ויתר על השתתפות בהפגנה אף על-פי שהייתה קרבה גדולה בינו לבין הדוגלים בערכים שסומלו על-ידי האחד במאי. הוא בחר לטפל בבעלי החיים לבל יוותרו כנטושים בהיעדר דואגים מיומנים לרווחתם.
לפתע החלו המונים שנתלקטו מתוך פורעי יפו כולה בניסיונות פריצה אל הבית מתוך כוונה להמית יהודים שנסו מן הפרעות למצוא בו מקלט. מגנים מתל אביב הצליחו להסיע רכב מוגן עד לפתח הבית כדי לפנות בה את המסוכנים. לא היה מקום לכולם ברנר סירב להתפנות בטרם יפונו אחרוני המאוימים. רכב ההצלה לא שב עוד.
הרוג יהודי למחרת נטבחו חמישה אך רק ארבע גופות שהושלכו מרוטשות לשדות ההפקר של אבו כביר הובאו לבית הקברות הישן בתל אביב ונטמנו שם בקבר אחים. גופתו המחוללת של יוסף לואידור, מושך בעט סופרים גם הוא, לא נמצאה ולא נטמנה עד עצם היום הזה.
אין כמעט עיר בישראל שאין בה רחוב ברנר. אין יודע כמה מן הדיירים ברחובות הנושאות שמו של אחד ממניחי נדבך הספרות העברית המתחדשת קראו בכתביו. אין יודע כמה מעוברי האורח הבאים וההולכים בשדרות וברחובות המנציחים שמו של הרוג יהודי על כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל, יודעים מי היה ברנר, מאין בא, לאן הלך, על מה חיה ועל מה מת. לפני תשעים וחמש שנה ליוו את ההרוגים טובי בניה של תל אביב ושל היישוב. יוסף ואחיו ההרוגים היו בעיניהם גיבורי תהילת המאבק של קומץ מאמינים, בהמוני כופרים בזכותו של העם היהודי לתחיה בארצו. מי ברחובות ברנר שבערי ישראל זוכר את אלה...
במאבק הזה קידשו הלוחמים מלחמה בעוני, במצוקה, בהיעדר עבודה, בסלילת כבישים בין חולות ואל טרשים, בבניין עיר, בתורת סיכויי ההישרדות של מתי מספר באקלים, בכל משמע, עוין ואלים. תולדותיה של מדינת ישראל מתחילים שם, בסוף המאה התשע עשרה, בראשית המאה העשרים, במאורעות תרפ"א, ותרפ"ט, ובתש"ח שנחגוג אותה בתשע"ו כבר הייתה מדינה בשלה להיברא. צריך ללמוד לחוג את תש"ח בזיכרון השנים המדממות כאן בארץ ישראל של לפני תש"ח.
