השופטת: הרשמת הבכירה אושרית הובר-היימן, בית משפט השלום בפתח תקוה המועד: יום חמישי, 3.3.2016, שעה 09:45 הנושא: תביעות קטנות המדור ביקר בעשרות רבות של אולמות וראה שופטים המתקשים להשתלט על הצדדים, אך למיטב זכרונו של הח"מ - לא היה מקרה של אובדן שליטה מוחלט כמו זה של הרשמת אושרית הובר-היימן. כפי שנראה בהרחבה, הצדדים והעדים מטעמם צעקו זה על זה, העליבו זה את זה, לא אפשרו לרשום כמעט דבר בצורה מסודרת - והובר-היימן התנהגה כאילו שהיא מהאו"ם, ולא כמי שנושאת במלוא האחריות לניהול ההליך.
לפני שכל זה מתרחש, הובר-היימן פועלת בסבלנות רבה - אולי בסבלנות יתרה - כאשר היא מגלה שהנתבעת הודיעה רק 20 דקות לפני הדיון שלא תוכל להתייצב, משום ששותפתה חולה. הובר-היימן מעדכנת על כך את התובעת וממשיכה: "מה שאני מציעה שנעשה, שבשלב הזה אני לא אתן פסק דין בהעדר התייצבות לצד השני, אבל היא תצטרך להציג אישור רפואי תוך כמה ימים, אני אתן פסק דין כי היא לא התייצבה".
התובעת מציינת שזו הפעם השנייה בה היא מגיעה והנתבעת אינה טורחת להתייצב. "היה פה פסק דין בהעדר?", שואלת הובר-היימן ומעיינת בתיק. "קודם כל, הופקד פה כסף בקופה [600 שקל] עבור ההוצאות שלך בפעם הקודמת. זה דבר ראשון תקבלי. אין ספק שהזלזול במקרה הזה הוא חריג. אני רק שואלת את עצמי מה יקרה אם אתן לך פסק דין ואז היא תציג אישור מחלה, ואז יבקשו שוב לבטל. אני לא רוצה שזה מה שיקרה, כי זה שוב יזרוק אותנו חצי שנה קדימה. אני אכתוב בהחלטה כמה שההתנהגות שלה חמורה, אחייב אותה בהוצאות גבוהות, אתן לה שבעה ימים להציג אישור מחלה, ואם לא תציג - אתן פסק דין".
הובר-היימן מסבירה לאט ובלשון פשוטה, משום שהתובעת מדברת עברית בקושי. היא מציינת בהחלטה שבקשת הדחייה הוגשה ב-09:06 בעוד הדיון קבוע ל-09:20, מפרטת את השתלשלות העניינים ומוסיפה כמובטח: "התנהגותה של הנתבעת מביעה זלזול כלפי התובעת וכלפי בית המשפט". הובר-היימן מחייבת את הנתבעת בהוצאות של 1,500 שקל - בהחלט סכום גבוה בתביעות קטנות - ומסבירה לתובעת: "אני חותמת אלקטרונית על המסמך ואת יכולה לגשת למזכירות ויתנו לך את הכספים שיש בקופה".
"אתה רק צופה פה" התיק הבא הוא הבעייתי. זהו דיון המשך בתביעה של בעלת רכב נגד חברת הביטוח של נהג אחר, וכעת אמורים להעיד השמאים משני הצדדים. אבל יש משהו רע ביניהם, אולי איזשהם משקעי עבר, והדיון מראשיתו הוא אמוציונאלי בצורה חסרת כל פרופורציה. כאן הייתה חובתה של הובר-היימן לעשות סדר, וכאן למרבה הצער היא נכשלה.
הוויכוחים בין שמאי בעלת הרכב לבין בא-כוחה של חברת הביטוח מתחילים מהדקה הראשונה. בשלב הזה, הובר-היימן עוד מנסה לעשות סדר: "אני אשמח לתמונות צבע משני הצדדים [ליקוי ידוע: מערכת נט המשפט קולטת רק תמונות שחור-לבן]. תכף אני אשמע את השמאים משני הצדדים, מה הם ראו ומה לא. תמונות צבע אני אוכל לראות?". כאשר אביה של התובעת מתערב, הובר-היימן זוכרת אותו: "אדוני, אתה סיפרת לי שאתה הנהג? אז אתה רק צופה פה".
מכאן הדברים רק מתדרדרים. הוויכוחים בין עורך הדין לשמאי מתעצמים ומגיעים לעלבונות - והובר-היימן אינה מתערבת. "אני לא מצליחה להבין מה כל כך מטריד אותך מה שהוא אומר!", היא מנסה את כוחה בפנייה לעורך הדין. הלה מתעקש לדעת האם השמאי מטעם בעלת הרכב משמש לעיתים כשמאי מכריע, והובר-היימן מרימה את קולה: "אפילו אני לא הבנתי את השאלה הזאת! אני לא מבינה את הרלוונטיות של השאלה הזאת".
העלבונות נמשכים, וכך גם שתיקתה של הובר-היימן. היא מתערבת כאשר שמאי בעלת הרכב יוצא נגד העובדה ששמאי חברת הביטוח ראה את הרכב רק לאחר התיקון. "אני חושבת שזה ברור לכולם שגם השמאי של התובע וגם השמאי של הנתבעת נאלצים לתת חוות דעת בלי שהם רואים את הרכב הניזוק. עם זאת, אני חושבת שכל אחד באולם יודע שיש הבדל אם רואים את הנזק או לא".
"כדאי שכבר נגיע לעדותך" הוויכוחים אינם פוסקים לרגע, והקלדנית כבר מזמן התייאשה ואינה רושמת דבר. גם כאשר השמאים ניגשים לדוכן כדי להסתכל בתמונות, הם ממשיכים את ההתנצחות - מתחת לאפה של הובר-היימן. מעבר לביזיון שבמצב, ההתנהלות הזאת גורמת לבזבוז זמן רב; צריך לזכור שמדובר בתביעה קטנה, שלדיון בה מוקצבות 30 דקות בלבד. עוברות דקות ארוכות עד שהובר-היימן מנסה לעשות סדר: "רבותי, תקשיבו לי טוב. אתם מדברים אחד עם השני, בצורה שלא מאפשרת לתת לדברים שלכם ביטוי בפרוטוקול. שאלה, תשובה. בסדר?".
זה לא ממש עוזר. הובר-היימן דווקא בקיאה בתיק - "זה נכתב בחוות הדעת שלך", היא אומרת לשמאי חברת הביטוח המעלה טענה נגד עמיתו - אבל לא עושה שימוש בבקיאותה כדי לקדם את הדיון. פעם אחת היא מנסה לקצר תשובה ארוכה, פעם אחת היא רומזת לשמאי של חברת הביטוח - לו אפשרה לחקור את עמיתו - ש"כדאי שכבר נגיע לעדותך", אבל לא יותר מזה.
בא-כוחה של חברת הביטוח טוען ששמאי הנהגת ערער ל
משרד התחבורה על חוות הדעת של השמאי מטעמו, והובר-היימן לא מבינה מה הבעיה: "איך זה משליך על התיק? זה התפקיד שלו - לשלול את חוות הדעת של הצד השני. אני לא מוצאת רלוונטיות בעניין הזה, אני מצטערת. תוכל לטעון בסיכומיך מה שתרצה. אבל לשאול את העד מה עושה מול משרד התחבורה?".
בשעה טובה עוברים לעדותו של שמאי חברת הביטוח, אבל חוץ מזה - שום דבר לא השתנה. האיש מעיד באריכות יתרה, עד מהרה שוב מתחילות הצעקות, השמאי של הנהגת ממשיך בדבריו הבוטים, השניים צועקים גם ליד הדוכן. הובר-היימן, למותר לציין, לא עושה דבר. היא מנסה קצת לכוון את השאלות, ומתערבת רק כאשר השמאי של חברת הביטוח טוען שבעלת הרכב נתנה מעין שוחד למוסך: "יש איזו ראיה לטענה הזאת שלך?", היא שואלת רטורית.
"הליך שהוא הסתעף קצת" לבסוף מנסה הובר-היימן להתקדם - זמן רב אחרי שהייתה צריכה לעשות זאת. נציג חברת הביטוח רוצה לשלוח את המחלוקת לשמאי מכריע, והובר-היימן מגיבה. "אני אומר לכם, והשיקולים שלי הם מכמה סוגים. ההליך הזה כבר הסתרבל יותר ממה שאמור להיות בתביעה קטנה, והוא ארוך ומורכב יותר ממה שאנחנו מנהלים בתביעה קטנה. גם ככה אנחנו בהליך שהוא הסתעף קצת.
"[שמאי מכריע] זה הוצאות נוספות לשני הצדדים וזה מזמין הסתעפויות נוספות, שבית המשפט הזה לא ערוך להתמודד איתן. עשינו את זה בעבר, ואני למודת ניסיון כדי לדעת שזה מוביל לבקשות לפסילת מומחה וחוות דעת נגדית ושאלות". נציג חברת הביטוח מציע שהובר-היימן תפסוק לפי סעיף 79א - דהיינו ללא נימוקים - והובר-היימן משיבה:
"זה אפשרי אחרי שבית המשפט שמע את כל הראיות, לא אחרי שמאי מכריע. בית המשפט הזה לא ערוך להתמודד עם בקשות לפסילת מומחה. אתה למוד ניסיון יותר ממני. מתחילות טענות על
ניגוד עניינים: זה פעל עם זה. אני מספרת לך מנקודת המבט שלי - זה פותח פתח לבקשות והתיק הזה יימשך עוד שנה. אני לא אהיה המותב שימשיך לשמוע את התיק הזה".
הובר-היימן מבהירה שלא תכפה על התובעת שמאי מכריע, ואז פונה אליה: "התפקיד שלך בהליך הזה הוא להוכיח שחוות הדעת של השמאי שלך היא אמינה יותר וראויה יותר. אני שומעת המון תיקים מהסוג הזה, אבל אין לי את הידע המקצועי. אני יכולה לבדוק את המלצות ועדת ששון [לעבודת שמאים] וההיגיון הבריא ומה שהיה בתביעות דומות, אבל עדיין קיים סיכון שאני אקבע שאני לא יכולה להעדיף את חוות הדעת שלך. ההצעה שהוצעה כאן [שמאי מכריע] היא הגיונית במקרים כאלה: השמאי שהצדדים יסכימו עליו ייתן חוות דעת שהם יסכימו שהיא תכריע".
"הערכתי שככה זה יהיה" התובעת מגיבה, וכך גם בא-כוח חברת הביטוח - ושוב נגררים לדיון ארכני ומיותר. הובר-היימן מציעה ללכת על סעיף 79א ומסבירה לתובעת: "בנסיבות ראייתיות שכאלה, כשיש איזשהו קושי ראייתי וסיכונים לשני הצדדים, אני מציעה לתת לבית המשפט אפשרות לתת פסק דין שנקרא 'על דרך הפשרה'. זה לא לחתוך באמצע, אלא מנסה למצוא נקודת איזון ראויה וסבירה בין שתי העמדות שהוצגו בפניו. הוא לא מנומק, לא קובע מהימנות, קובע שורה תחתונה בלי לפרט כיצד הגיע אליה, והסיכוי לערער עליו הוא קלוש. אבל הוא חוסך את התמשכות ההליכים והוא חוסך הוצאות נוספות".
התובעת מסרבת תחילה, הובר-היימן מבהירה שלא תכפה עליה אבל ממשיכה ללחוץ: "אני חושבת שזה יכול להיות מקרה נכון לתת החלטה בדרך הזו. אני חושבת שאפשר למצוא פה את נקודת האיזון המתאימה. חוות הדעת היא סעיפים-סעיפים, לא צריך לראות אותה בבלוק ואפשר להפריד ולמצוא נקודת איזון בין שתי חוות הדעת".
כעת התובעת מסכימה, אך מבקשת להוסיף לתביעתה החזר הוצאות. הובר-היימן משיבה: "זה יילקח בחשבון בתום ההליך. אני יודעת שזימנת אותו [את השמאי] לפה היום. נפסקו נגדך הוצאות בדיון הקודם, כי הגעת בלי השמאי והצד השני הגיע עם השמאי". הדיון מסתיים לאחר קרוב לשעה, נציג החברה מתנצל על האורך והובר-היימן משיבה: "הערכתי שככה זה יהיה".
השורה התחתונה: הובר-היימן הייתה יכולה וחייבת להשתלט על הדיון בדקה הראשונה שלו, כאשר החלו הוויכוחים בין הצדדים. היא לא עשתה זאת, והדיון לא רק שהגיע למחוזות בלתי ראויים, אלא שגם נמשך כפליים מהמתוכנן - על חשבונם של הצדדים בתיקים אחרים. האחריות לכך רובצת במלואה על הובר-היימן, שלא השכילה לנצל את בקיאותה בתיק. יעילות: 6. מזג שיפוטי: 6. 