יום השואה, כל השנה

היום אין שום בעיה כזאת, ובכל זאת – מספר היהודים צונח בהתמדה. בקהילה חברים 650 מתוך 3,500 היהודים המתגוררים בוורשה. תנאי הקבלה הוקשחו-משהו: מי שמוגדר כיהודי לפי חוק השבות, הוא יהודי לצורך חברות בקהילה. לפי "קריטריון אושוויץ" אפשר היה לקבל גם מומרים; הקריטריון הנוכחי מונע זאת, אבל מאפשר לקבל גם את מי שרק סבו היה יהודי. ההנחה היא, שלכל היותר 20% מחברי הקהילה הם יהודים לפי ההלכה. בחדר הלימוד הקטן שבבית הכנסת מצאתי חוברת קטנה בפולנית על ט"ו בשבט, המיועדת "לאחינו האובדים". בעצם, אין פלא שהמספר צונח. כמעט כל הצעירים מתחתנים בנישואי תערובת. ובכל זאת, מדי שנה מצטרפים לקהילה 30-20 איש, והגיל הממוצע של חבריה כיום הוא 50 לעומת 60 לפני עשור. המצטרפים, אומר אחד מבעלי התפקידים בה, הם או צעירים שנסעו לישראל במסגרת "תגלית", או כאלו שגילו את יהדותם בגיל מבוגר יותר. נחזור לרגע חצי יובל לאחור. באותו ביקור ראשון, סיפר לי בן-שיחי משהו שלא יאמן: קיימת בפולין קבוצה של כמרים שגילו שהם יהודים. בזמן השואה הם נמסרו כילדים למשפחות נוצריות או למנזרים, גדלו שם מבלי לדעת את מוצאם והתקדמו במדרג הכנסייתי. ואם זה נשמע מופרך, תשמעו את המשך הסיפור: מדי פעם באים לכמרים אלו גברים או נשים מקהילותיהם, ומספרים שנודע להם רק כעת שהם יהודים – כאשר הוריהם גילו להם, על ערש דווי, שהם "אומצו" בזמן השואה. הם מבקשים לדעת כיצד לנהוג, מבקשים הדרכה רוחנית לנפש חצויה, תוהים האם חיו בחטא ובשקר. ועל כל זה הם מדברים עם הכומר – מבלי לדעת שהוא עצמו יהודי בדיוק כמותם.

היום, באופן טבעי, כבר אין מקרים כאלו, אבל השואה מורגשת היטב – בין השאר בארגונים הפעילים במסגרת הקהילה. כך קיימים כאן "אגודת ילדי השואה" ו"הדור השני – ילדיהם של ניצולי השואה", לצד "ותיקי מלחמת העולם השנייה". בכלל, אם לשפוט לפי מספר הארגונים, אזי או שאלפי היהודים הבודדים מנהלים חיים תוססים הרבה יותר מכפי שהייתם מצפים, או שזוהי תסמונת היהודי על האי הבודד שבנה שני בתי כנסת – כי לבית הכנסת שם, הוא לא נכנס. רשימת הארגונים מופיעה מחוץ למרכז היהודי. על הגדר המפרידה בין המתחם לבין הבתים הסמוכים, תלויים שלטים נאים המסבירים בפולנית ובאנגלית לעוברים ולשבים כמה עקרונות בסיסיים של היהדות: מה עושה הרב, מהי שבת, מהם החגים, מה זה כשרות, באלו מילים באידיש אתם משתמשים בלי לדעת, כיצד בנוי לוח השנה העברי – לצד מידע על הקהילה ובכיריה. מי שיקרא בתשומת לב את המידע הזה, ישים לב לתופעה מעניינת ועצובה: הקהילה אינה מצליחה לגדל בעצמה את מנהיגיה הרוחניים. הרב הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך, הוא יליד ארה"ב. לצידו עובד הרב משה בלום מישראל. לקהילה הרפורמית הקטנה יש רב משלה – סטס וויצ'קוביץ', שמוצאו מרוסיה. השלטים פתוחים לגמרי, הם לא בתוך ארונות זכוכית, ואיש אינו מנסה להשחית אותם או לצייר עליהם גרפיטי אנטישמי. זה די מפתיע, במיוחד בהתחשב במורשת האנטישמית העשירה של פולין. באחד מביקורי הקודמים, בנסיעה מוורשה ללובלין, ראיתי על תחנת אוטובוס כפרית ציור: מגן דוד תלוי על עץ.

מחוץ לחומות העיר העתיקה, עומד פולני בגיל העמידה ומוכר בובות עץ מקסימות שהוא מייצר במו ידיו. כמה מהן מייצגות יהודים, כולל אחת של יהודי המחזיק מטבע צמודה לבטנו. ראיתי בובה זהה בקרקוב לפני כמה שנים. "זו לא אנטישמיות; זו דעה קדומה", אומר ישראלי העובד בעיר. מה ההבדל? הבדל גדול: הפולנים מדברים על יהודים כמו שהיהודים מדברים על הפולניות, או כמו שבעולם צוחקים על קמצנות סקוטית. בוורשה של ינואר 2016 אכן יש הרבה פחות אבטחה במוסדות היהודיים מאשר בפריז של יוני 2015. בכניסה לבית הכנסת יושב שומר שמפעיל שיקול דעת ויודע את מי להכניס בלי שאלות; בבית הכנסת הגדול בפריז ביקשו מאיתנו תעודות מזהות. הסיבה, מסביר אותו ישראלי, ברורה: החשש במערב אירופה הוא מפני מוסלמים, שבפולין מספרם קטן מאוד, "כי הפולנים לא סובלים אותם". ובכל זאת, היה רגע בו חשתי בעוינות. יצאתי לטיול ערב ונכנסתי למרכול קטן, בשולי מרכז העיר. הכיפה הסרוגה כמובן הסגירה מיד את השתייכותי הדתית ואת אזרחותי. המבטים וטון הדיבור של שתי המוכרות הצעירות לא היו נעימים. הן לא התנהגו בגסות וכמובן שלא הרגשתי איום כלשהו; היה משהו לא-מוגדר באוויר.

במוזאון החדש לתולדות יהדות פולין, הצמוד לאנדרטת לוחמי הגטו הידועה, הבידוק הביטחוני הרבה יותר קפדני מאשר בכל האתרים בוורשה בהם ביקרתי. אולי קיים חשש שהפרסום הרב שניתן למקום, לצד מיקומו המאוד-סמלי, ימשוך אליו מחבלים. המוזאון עצמו מרשים מאוד מצד אחד, ומאכזב מצד שני. 1,000 שנותיה של יהדות פולין – על עליותיה ומורדותיה – נפרסות כאן בפירוט רב, בתצוגות מרהיבות וסופר-מודרניות. אפשר לבלות במוזאון ימים שלמים ולצאת ממנו עם מטען עצום של ידע שיטתי. אלא שזו גם הבעיה: כמעט ואין מוצגים אותנטיים, כמעט הכל בהדמיות ובציורים. בחלק על השואה יש אולי קצת יותר מדי הדגשה על חסידי אומות העולם, בצורה לא פרופורציונלית למספרם ולמעשיהם – מצילים ואצילים בפני עצמם. החלק האחרון של המוזאון עוסק ביהדות פולין המודרנית. הוא מסתיים במיצג וידאו של 20 מיהודי המדינה, אשר נשאלו בין היתר: מה המשמעות של ישראל בשבילך? האם תמיד ידעת שאתה יהודי? ושאלת השאלות: האם יש עתיד ליהודים בפולין? גם אחרי כחצי תריסר ביקורים בפולין, אין לי תשובה לשאלה הזו, שהיא הרבה יותר ערכית מאשר מעשית. די ברור שהקהילה בגסיסה מתמשכת ושאם לא יקרה משהו מאוד בלתי צפוי – היא תיעלם בתוך דור או שניים. אבל מה בינתיים? האם מוטב שאחרוני היהודים בפולין יעלו ארצה, או שמא זה יהיה ניצחון לנאצים ולעוזריהם? האם עדיף שיוכלו לקיים חיים יהודיים מלאים, או שמא מוטב שימשיכו להתפלל ביחידות ושבית הכנסת לא ייסגר? שאלות קשות שאין להן מענה. שאלות המלמדות, שבפולין – כל יום הוא יום השואה, משום שבפולין השואה נמשכת עד עצם היום הזה.