"לא מצאנו כל הוכחה"

כדי להבין את הרקע לסיפור, עלינו לחזור לנובמבר 1938 – מועד בו קבעו גרמניה ואיטליה, כי על צ'כוסלובקיה למסור להונגריה שטחים בדרום סלובקיה ובדרום רותניה הקרפטית, ובסך-הכל – למעלה מ-10,000 קמ"ר ובהם 854,000 תושבים; 26,151 מתוכם היו יהודים, שמצאו את עצמם תחת השלטון ההונגרי הפרו-נאצי. סֶצ'וֹבְצֶה וסביבותיה היו על הגבול החדש, דבר שיצר מתח עצום בין יהודי האיזור: האם יורשו להמשיך ולחיות בצ'כוסלובקיה הדמוקרטית, או שמא יפלו לידי הונגריה הפשיסטית? היו ביניהם מי שביקשו לעבור לפראג דרך העיר מיכלני, דבר שהוליד את האישום הראשון נגד בָּנִיק. והיו מי שנותרו במקומות מגוריהם, בהם הלכה וגברה השפעת משמר הלינקה – וזה היה הרקע ליתר האישומים נגד בָּנִיק. משמר הלינקה היה הזרוע החמושה של המשרד לביטחון פנים ופעל נגד יהודים, צ'כים, אנשי שמאל ומתנגדי המשטר; אנשיו לבשו מדים שחורים והצדיעו במועל יד. בשנת 1942 נטלו אנשי המשמר חלק בגירוש יהודי סלובקיה למחנות בפולין, ומאוחר יותר פעלו יחידות מיוחדות מתוכו נגד הפרטיזנים ונגד היהודים שנותרו במדינה. זירת האירועים של סיפורנו היו שני יישובים סמוכים במחוז קוֹשִיצֶה שבמזרח סלובקיה: הכפר לַסְטוֹבְצֶה והעיירה סֶצ'וֹבְצֶה. בין שני היישובים בעלי השמות הדומים מפרידים רק כ-20 קילומטר, ודומה שהייתה ביניהם תנועה ערה – במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בכפר ובעיירה. בשנת 1940 התגוררו בסֶצ'וֹבְצֶה 1,138 יהודים מתוך 4,274 תושביה; כמעט כולם נספו בשואה. כתב האישום נגד בָּנִיק הוגש באפריל 1951 והיו בו שישה אישומים. הראשון היה פשע כלפי העם היהודי, והוא ייחס לבָּנִיק פעולות שנועדו להשמיד את העם היהודי במעשיו בגבול סלובקיה-הונגריה בין נובמבר 1939 למאי 1940. גם הסעיף השני היה פשע כלפי העם היהודי: הסתה לשנאת יהודים בנאום שנשא בָּנִיק בלַסְטוֹבְצֶה ב-14 במארס 1940. אותו אישום הופיע בסעיף השלישי: בָּנִיק העמיד יהודים בסכנת חיים כאשר ב-5 בנובמבר 1938, בתחנת הרכבת מיכלני, "מנע יהודים שזהותם ומספרם אינם ידועים, מלעזוב את סלובקיה ולנסוע ברכבת לפראג". העונש המירבי על כל אחד מאישומים אלו היה מוות. האישום הרביעי היה חבלה חמורה: תקיפתו של יצחק פריימן, בין נובמבר 1939 למאי 1940, ופציעתו במצחו בסכין או ברובה. הסעיף החמישי ייחס לבָּנִיק שוד, כאשר בין נובמבר 1938 למאי 1940 גנב בלַסְטוֹבְצֶה "רכוש יהודים שהם בני אדם נרדפים, באשר הם נרדפים, ובשעת הגניבה השתמש באלימות ממשית כדי לקבל את הדברים הגנובים". הסעיף השישי והאחרון היה חברות בארגון עוין – משמר הלינקה. בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יעקב אזולאי, ולצידו השופט משה עציוני (לימים שופט בית המשפט העליון) והשופט דב טוּבְבּין. את פסק הדין כתב אזולאי בהסכמתו המלאה של עציוני; טובבין הסתייג מכמה אמירות של אזולאי, אך הסכים עם השורה התחתונה: זיכוי.

תחילה מזכיר אזולאי, כי בית המשפט זיכה את בָּנִיק עוד לפני פרשת ההגנה מפרט האישום השלישי, בו נטען שהוא מנע מיהודים לעלות על הרכבת במיכלני ולהגיע לפראג. לאחר פרשת ההגנה ועוד לפני הסיכומים החליט בית המשפט לזכות את בָּנִיק משני אישומים נוספים: הראשון והשישי.

• על עדות אחת ויחידה הסתמכה הקטגוריה להוכחת האשמות שבשני הפרטים הנ"ל: זו היא עדותו של אותו יצחק פריימן. הרושם שעשה עלינו העד הזה לא היה מניח את הדעת, וסיפורו מהתחלתו ועד סופו לא שכנע אותנו. כמעט כל פרט מפרטיו הופרך על-ידי בא-כוח הנאשם... הרגשתנו היא, ולדעתנו הרגשה מבוססת די צרכה, כי העד הזה, או שהוא שיקר בכוונה, או שהוא סובל מהזיות ורואה בדמיונו דברים אשר ייתכן [ש]עברו עליו והוא מייחס אותם לנאשם ללא כל יסוד.

האישום השני התייחס כזכור לנאום שנשא בָּנִיק בכפר לַסְטוֹבְצֶה ביום העצמאות של סלובקיה במארס 1940, ובו הסית להשמדת העם היהודי. העד היחיד לאירוע זה היה אשר לסטובצקי. הוא סיפר, כי כמה ימים לפני כן ביקר בָּנִיק בביתו ואמר לבני המשפחה: "יש לכם חנות עד היום ואתם מוכרחים לבוא למסיבה". הוא זכר את בָּנִיק אומר בנאומו: "עכשיו, לפני חג הפסח שלנו, הגיע הזמן ויש לנו הזדמנות להשמיד את היהודים בגלל זה שהרגו את ישו שלנו. אנחנו צריכים את עזרתכם בשביל זה". העדות הזאת לא שכנעה אותנו, כותב אזולאי. הוא מעלה תמיהה אחרי תמיהה, ומדגיש שמדובר בעדות יחידה. למשל: מדוע יטרח בָּנִיק, המתואר כפעיל במשמר הלינקה הפשיסטי והאנטישמי, להזמין יהודים למסיבת יום העצמאות של סלובקיה? הללו מביאים את בית המשפט למסקנה חדה: "התמונה המצטיירת מתוך סיפורו, והשאלות ההגיוניות שמתעוררות סביבה, יצרו בליבנו ספק גדול אם בכלל העד הלך למסיבה ואם בכלל ראה את הנאשם ושמע אותו נואם". האישום החמישי ייחס לבָּנִיק מעשי שוד כלפי יהודים נרדפים. בכתב האישום לא פורט במה מדובר, אך העדויות הבהירו שהכוונה היא לשלושה מקרים: סחיטת כספים באלימות ממשה הניג, סחיטת כספים באלימות מהוגו פריד וגזילת רדיו ממשפחת שכנר. שני המקרים הראשונים אירעו, לטענת התביעה, בין דצמבר 1938 לינואר 1939, והמקרה השלישי – בסוף 1939 או בתחילת 1940. "סיפורו הנ"ל של הניג לא שכנע אותנו, גם לא מצאנו לו כל סיוע או תמיכה ביתר העדויות", אומר אזולאי, ומעיר שגם מבחינה היסטורית הסיפור לא מסתדר. את סחיטת הכספים מידי פריד ביססה התביעה בין היתר על עדותו של לסטובצקי, אך אזולאי מתאר את הסתירות בעדותו ומסכם:

• על עד כזה קשה לסמוך. כל סיפורו אינו משכנע והפרטים שמסר לא הניחו את דעתנו. יש לנו הרושם, כי העד הזה ניגש להעיד בדעה קדומה כנגד הנאשם. איבה וטינה עד כמה שהן יכולות להיות מוצדקות, אינן צריכות להעביר את העד על דעתו ולחייבו לספר דברים שאין להם כל אחיזה ואפשר שאין להם כל שחר. חובתו של העד היא לספר את האמת, יהא הנאשם מי שיהא.

המקרה השלישי של שוד היה, לטענת המדינה, החרמת הרדיו של משפחת שכנר – אך גם כאן יש סתירה בין עדותו של לסטובצקי במשפט לבין זו שמסר במשטרה. המסקנה המתבקשת: בָּנִיק מזוכה גם מאישום זה.

האישום השישי והאחרון היה חברות בארגון עוין – משמר הלינקה – וכאן התעוררה במלוא חשיבותה שאלת זיהויו של בָּנִיק. "מבחינת ההוכחות, האשמה הנ"ל הינה המסמר של כל המשפט הזה והקטגוריה השליכה עליה את כל יהבה", מציין אזולאי. בנושא זה העלתה המדינה לדוכן העדים לא פחות משישה עדים, שכולם העידו בביטחון רב שבָּנִיק היה חבר במשמר הלינקה: עדית גרינברגר, אשר לסטובצקי, משה הניג, אלכסנדר מרקו, אהרון דובי וחיים שוורץ. בית המשפט פותח בעדותו של מרקו, "שעשה עלינו רושם מניח את הדעת בהחלט" וש"היה זהיר מאוד בעדותו". דובי סיפר שראה את בָּנִיק בסֶצ'וֹבְצֶה משנת 1938 עד מאי 1944, הן בלבוש אזרחי והן במדי הלינקה. לא היה לו שום מגע עם בָּנִיק והלה לא עשה לו כל רע, הדגיש דובי. ואילו שוורץ הכיר את בָּנִיק בערך בשנת 1938/1939 וראה אותו פעם אחת בלבד במדי הלינקה. יש תמיהות וסתירות בעדויות אלו, אומר אזולאי, ואפילו אם בית המשפט יקבל אותן – עליו לשקול אותן לא רק בפני עצמן, אלא ביחד עם יתר עדי התביעה וכמובן עם עדי ההגנה. כאן מתעכב אזולאי על נושא הזיהוי. החקירה נגד בָּנִיק החלה ב-10 בדצמבר 1949, שישה ימים לאחר שהוא עלה ארצה. גרינברגר זומנה להעיד, הוצגה לה תמונתו של בָּנִיק והיא זיהתה אותו; היה זה שבע שנים לאחר שראתה אותו בפעם האחרונה. הניג זיהה את בָּנִיק בביתה של גרינברגר מבין מספר תמונות שהוצגו לו, לאחר שלא ראה אותו מאז 1939. לסטובצקי העיד, כי באוגוסט 1950 זיהה את בָּנִיק במסדר זיהוי. לעומת זאת, לא התבקשו כלל מרקו, דובי ושוורץ לזהות את בָּנִיק. אילו היה נערך מסדר זיהוי כהלכתו לכל העדים, ניתן היה להניח ביתר ביטחון שלא נפלה טעות בזיהויו של בָּנִיק, אומר פסק הדין. אזולאי מותח ביקורת על התנהלותה של המשטרה:

• הדרך שהלכה בה המשטרה בשאלת הזיהוי, אינה נראית לנו והיא מחוסרת כל עקביות. למה הראו לגב' גרינברגר רק תמונה אחת? ולמר הניג הציגו תמונות מספר, כשהדבר נעשה בביתה? למה עשו מסדר זיהוי כדת וכדין לאשר לסטובצקי בלבד? והרי, לאמיתו של דבר, הוא האיש האחרון שהיה זקוק למסדר זיהוי [בשל היכרותו הארוכה עם בניק]. ואם עשו לאשר לסטובצקי, למה לא עשו לאחרים? למה הקטגוריה לא הביאה את אנשי המשטרה שטיפלו במסדרי הזיהוי האלה כדי להעיד על הצורה, המסיבות והתנאים שהם נעשו הזיהויים?
  אין צורך להדגיש עד כמה גישה מעין זו אינה רצויה ועד כמה יש בכוחה לפגוע בזכויות נאשם והגנתו. לו המשטרה החזיקה בעמדה אחידה כלפי כל העדים ולא הייתה עושה כל זיהוי, באיזו צורה שהיא, החרשנו. אבל, אם הוחלט לעשות זיהוי, היה צריך לעשותו כהלכה ובצורה הנאותה ולכל העדים. זיהוי פגום יכול רק לגרוע ולא להוסיף.

הגיעה השעה לסכם: האם ניתן להאמין לעדים? אזולאי עונה בהרחבה:

• קשה להניח שהעדים מסרו את עדותם ללא משפט קדום נגד הנאשם. עובדה היא שזיכינו את הנאשם מהאשמות 2, 3 ו-5 מפני שהגענו לכלל דעה שאין לסמוך על עדותם, הואיל ומצאנו כי סיפוריהם לא היו יציבים ועקביים. הסתירות שהתגלו בדבריהם היו לשורשו של העניין; הדברים שאמרו לא קיבלו כל סיוע, יש הבדלים יסודיים בין עדותם לפנינו והעדויות שמסרו לפני כן.
  לא התעלמנו מהעובדה כי שנים רבות עברו מאז ועד היום – עובדה שיש לקחתה בחשבון גם לטובת הנאשם – וכי במשך השנים הללו העדים סבלו ונדדו. אך מאידך-גיסא, נראה לנו שלא נצדק אם, בגלל העובדה הנ"ל, ננהג בוותרנות יתרה לגבי עדותם ולא נעמוד על הפגמים שבה. ישנם אומנם שינויי גרסות קלים אך ישנם גם חמורים והכל ביחד הפך לחומר הוכחתי משולב הנתון להערכה אחידה ושיקול דעת כללי. קיצורו של דבר, אם נקח בחשבון את עדותם בשלמותה על הפגמים והחסרונות שהתגלו בה ואת התנהגותם לאחר המלחמה, נגיע למסקנה כי גם באשמה הזו לא ננהג בביטחון, אם נסמוך על דבריהם.

אזולאי מזכיר, כי עדי הגנה סיפרו על עזרה שהושיט בָּנִיק ליהודים נרדפים, ואף טענו שהוא מעולם לא היה חבר במשמר הלינקה. בָּנִיק עצמו אמר שהיה פקיד במפלגת הלינקה, אך מדובר בשני ארגונים נפרדים ולא הוכח ללא צל של ספק שהוא היה חבר גם במשמר. לצד זאת, הוגשו תצהירים שנשלחו מצ'כוסלובקיה ולפיהם עברו של בָּנִיק נחקר ולא נמצא בו כל פגם. ואזולאי מסכם:

• אנו מבינים לרוחם של עדי התביעה, יהודי סלובקיה מהם "אורחי אושוויץ" אשר סבלו בגוף ובנפש, איבדו אנשים יקרים מבני משפחותיהם, אך לא מן הנמנע שלגבי הנאשם הזה נפלה טעות.

המשפט הראשון לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הסתיים בקול דממה דקה. המדינה לא ערערה על פסק הדין ובָּנִיק שולח לחופשי. דומה שקו אחד העתיד לאפיין את המשפטים הבאים של מואשמים בשיתוף פעולה עם הנאצים נקבע כבר במשפט זה: זהירות רבה של השופטים ומאמץ להתייחס לתיקים אלו כמו אל כל תיק פלילי. השופטים הניחו בצד את הרגשות הטבעיים ואת האהדה לקורבנות, בחנו את הראיות בצורה מקצועית והגיעו למסקנות לפי מיטב שיקול דעתם ונסיונם. אין זה דבר של מה בכך, ודאי לא שנים אחדות בלבד לאחר השואה, ועל כך ראויים הם לשבח.