עבודה בעיניים

אישה באה בימים והדורת פנים מתקשרת לדלפק הקבלה במלון המפואר בו היא שוהה, ובפיה תלונה: בחדר מולה שוהה גבר צעיר שלא ממש מקפיד על קוד הלבוש, והדבר פוגע בצניעותה. בתוך דקות ספורות מגיע לחדרה קצין הביטחון, בוחן את החלון ואומר בתמיהה: גבירתי, בכלל לא רואים מפה את החלון שעליו את מדברת. משיבה האורחת: קח את השולחן לחלון, שים עליו את הכיסא, טפס על השולחן, עלה על הכיסא – וגם אתה תראה. זה מה שהזכירו לי השבוע הנאמנים של רשת מגה – אמיר ברטוב, אהוד גינדס וגבי טרבלסי. קחו את התוצאות התפעוליות של הרשת, תתעלמו מהפחת החשבונאי, תשלמו חד-צדדית פחות דמי שכירות, תמחקו את ההוצאות על הנכסים המושבתים – ותקבלו רווח תפעולי של 680,000 שקל על מחזור של 221 מיליון שקל בחודש מרס. זו עבודה בעיניים – על הציבור ובעיקר על בית המשפט. למרבה הצער, הנאמנים לא הצליחו עד כה במשימה לשמה מונו – למכור את מגה – והם מבקשים עוד חודשיים וחצי של הקפאת הליכים (שכמובן שכרה בצידה). אז כדי שלא להיראות ככישלון מוחלט, הם משחקים במספרים ומציגים רווח חסר משמעות. מן הסתם הם יבקשו תוספת מאמץ על היצירתיות הזאת.

שישו ושמחו הולכי הרגל: סוף-סוף זכותכם ללכת על המדרכה זוכה להגנה, כאשר רוכבי אופניים שיחרגו משביליהם צפויים לקנס של 250 שקל. זה כנראה מאוד רציני, כי עובדה שבסוף השבוע שעבר הייתה התכנסות מחאה של הרוכבים בכיכר רבין, שאפילו זכתה לקידום טלוויזיוני. למעשה, מדובר בבלוף אחד גדול. קודם כל, תהיו בטוחים שכמו תמיד אצלנו – החוק לא ייאכף. המשטרה לא תשלח את אנשיה לעמוד בשמש כדי לנסות ולרדוף אחרי רוכב אופניים שיאיץ וייעלם. לכן, הסיפור על הקנס הזה הוא עבודה בעיניים. שנית, הקנס חל רק במקומות בהם יש שבילי אופניים על המדרכה, דהיינו על כמה קילומטרים ברחבי ארצנו. בכל שאר עשרות אלפי הקילומטרים של המדרכות, ההפקרות תמשיך לחגוג והולכי הרגל ימשיכו האחרונים שזוכים להשתמש בהן. על המדרכות יש מכוניות חונות ולפעמים גם נוסעות. יש אופנועים דוהרים ואופניים מתגלגלים. יש כלבים מטיילים ומזכרות מהם. יש פחי זבל ומיכלי מיחזור. יש כסאות בתי קפה ודוכני פיס. אחרי כל אלו, פה ושם יש קצת מקום להולכי רגל, שצריכים לתמרן ברמה של גולש סקי אולימפי. מי שמספר לכם שהמדרכה מיועדת להולכי רגל – עובד עליכם.

איש לא ביקש חנינה למשה קצב, וממילא איילת שקד וראובן ריבלין לא דנו בנושא ולא שקלו אותו. יכול להיות שיש להם מחשבות בנושא ואולי הם אפילו זרקו מילה פה ושם – אבל לא יותר מכך. כל מי שאומר לכם דברים אחרים, עובד עליכם כי עובדים עליו. לא ברור למי יש אינטרס להפריח מדי פעם את הבלונים הללו. אנשיו של קצב? מבחינתם, אם היה אפשר שהכל ייעשה במחשכים – מה טוב. מצד שני, אולי הם דווקא כן רוצים לנסות ולבחון את חום המים הציבורי, לפני הקפיצה לבריכה העמוקה והעכורה הזאת. ארגוני הנשים למיניהם? מבחינתם, לא צריך אפילו להעלות את הרעיון. מצד שני, אולי זוהי דרך מתוחכמת לעורר סערות מלאכותיות, כדי לגרום לאנשיו של קצב לחשוב פעמיים לפני שיגישו בקשה כזאת. מקורביהם של ריבלין ו/או שקד? למה להם להתעסק עם ביצה שלא נולדה. מצד שני, אולי זהו ניסיון להתחיל למכור את הרעיון לדעת הקהל. בקיצור: הרבה "חשודים" אפשריים, אבל עובדה אחת – אין בקשת חנינה, ולא בטוח אם תהיה, וממש לא בטוח אם היא תתקבל. כל השאר הוא במקרה הטוב ספקולציות, ובמקרה הגרוע – ברווז עיתונאי.

כמו בארה"ב. זהו הנימוק של תומכי ההצעה לפיה יש להגביל לשתי קדנציות רצופות את כהונתו של ראש הממשלה. איזה נימוק נהדר. ככלות הכל, מה יותר טוב מאשר אמריקה הגדולה? אלא שהנימוק הזה הוא לא סתם עבודה בעיניים; הוא כוזב ביודעין. נניח בצד את העובדה שפוליטיקאים אמריקנים מקבלים תרומות עתק מגורמים אינטרסנטיים, ואת העובדה שמערכת אכיפת החוק מגלה סממנים של גזענות, ומערכת המשפט מגיעה לתוצאות אבסורדיות בגלל שיטת המושבעים ועוד ועוד רעות חולות של השיטה האמריקנית – שנבנתה לפני 250 שנה וכמעט ולא הותאמה למציאות המודרנית. נעזוב את כל אלו ונזכיר עובדה קטנה אחת: הבחירות לנשיאות בארה"ב הן אישיות, בעוד שבישראל הבחירות הן מפלגתיות. לנשיא ארה"ב יש סמכויות בלתי מוגבלות בנוגע למינוי חברי ממשלתו ועוד אלפי משרות בכירות, ההופכות להיות פוליטיות במובהק למרות שהן אמורות להיות מקצועיות (כגון שגרירים וראשי סוכנויות הביטחון ואכיפת החוק). ראש ממשלת ישראל מוגבל על-ידי שותפיו הקואליציוניים והכללים הנוקשים של מינוי עובדי מדינה. את נשיא ארה"ב כמעט בלתי אפשרי להפיל במהלך הקדנציה (זה קרה פעם אחת בלבד, בגלל פרשת ווטרגייט), בעוד ראש ממשלת ישראל אינו זוכה להשלים את ארבע שנותיו. מדיניותו של נשיא ארה"ב נקבעת על ידו בלבד, ואילו ראש ממשלת ישראל זקוק להסכמת מפלגתו והמפלגות השותפות עימו. בקיצור: ההשוואה הזאת מופרכת מעיקרה.

אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון בראשותו הפכו את עצמם לשליטי-על ולבעלי המונופול על שמירת החוק והמינהל התקין, ושחצנותם מרקיעה שחקים. הדוגמה האחרונה היא הודעתה של התנועה בעניין ההסדר עם חברת סימנס בפרשת השוחד בחברת החשמל, לפיו החברה תשלם 160 מיליון שקל ולא תועמד לדין. שרגא וחבורתו טוענים שזה מעט מדי ("בלבד", הם כותבים על הסכום), שאין הצדקה להסדר טיעון בפרשה זו ושיש להרחיק את סימנס ממכרזים בישראל למשך 20 שנה. ההודעה הזאת היא עבודה בעיניים. ראשית, לא מדובר בהסדר טיעון אלא בהסדר מותנה לפי חוק ניירות ערך. אבל נעזוב את המינוח ונעסוק בעיקר. 160 מיליון שקל – עוד לא היה קנס כזה בתולדות המדינה. נכון שפורמלית יכול היה בית המשפט להטיל קנס של מאות מיליוני דולרים (סימנס זכתה במכרז טורבינות ב-600 מיליון דולר), אבל זה תיאורטי בלבד, ואחרי הליך משפטי ארוך. חוץ מזה, חברת החשמל הגישה תביעה משלה נגד סימנס, לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה. ומי ירוויח משהו מזה שסימנס לא תורשה לגשת למכרזים? אם היא זוכה בהם, מותר להניח שכעת הזכייה נקייה לגמרי, כך שזה לטובת המדינה ואזרחיה. בקיצור: טוב שאת ההחלטות מקבלים אנשים שקולים ורציניים, ולא פופוליסטים תאבי כותרות.

המדינה הודיעה השבוע לבג"ץ, שהיא תחזיר את גופותיהם של מחבלים שביצעו פיגועים בגל הטרור הנוכחי, בכפוף לכך שמשפחותיהם יקבלו על עצמן מגבלות שימנעו את הפיכת ההלוויות למפגני הזדהות איתם. כזאת עבודה בעיניים מזמן לא ראיתי. נניח שהמשפחות לא יעמדו בהתחייבות; מה נעשה? ניקח בחזרה את הגופות? לא נחזיר את האחרות? מערכת הביטחון עובדת על עצמה אם היא מאמינה שיש משמעות להתחייבות כזאת, ועל בית המשפט העליון אם היא אינה מאמינה. אני לא יודע איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.