חגית לאלו, נכדתו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקוה, שאריק איינשטיין הנציח בשירו הנפלא, נולדה אם המושבות ונסעה לארה"ב ביחד עם בעלה, היא - כדי ללמוד אמנות והוא את מקצועו. מכיוון שכה הצטיינה אז, בשנות החמישים, וסיימה את התואר השני שם, קיבלה צ'ופר, ללמוד אצל חלוץ הציור המופשט האמן הנס הופמן, שהביא לארה"ב מאירופה את הסגנון החדש, שלימים הפך לאבן דרך בתולדות האמנות העולמית בכלל והאמריקנית בפרט. המופשט האכספרסיוניסטי שיצרו תלמידיו של הופמן, הוא שמיצק את חבורת ה"ניו-יורק סקול" ובראשם ג'קסון פולוק, ארשיל גורקי, וילם דה קונינג ואחרים, ופעילות יצירתם זו הסיטה את מרכז האמנות העולמי מפריז לניו-יורק. שם הוא עדיין מצוי כלב ליבה של האמנות העולמית. חגית לאלו, שזכתה לכל הביקורות המהללות כשהציגה בארה"ב אז, החליטה לחזור לישראל ולהמשיך לממש את כישרונה במולדת. אך למרבה הפתעתה, הביקורת והקהל לא ידעו איך לאכול את החידוש הזה ששמו "ציור מופשט". מבקר האמנות הנודע מכל, שדעתו הייתה כדין שמיים - ד"ר חיים גמזו, שלימים היה למנהל מוזאון תל אביב, חרץ את גורלה בביטול מוחלט, בהגדרתו את יצירתה כסתם קשקוש. זאת חרף היותו שגריר בכמה ארצות, מנהל בית צבי לאמנויות הבמה ורקע תרבותי עשיר. זאת, משום נטייתו שהדיפה את הציור הפיגורטיבי. סגנון שרוב אזרחי ישראל עד היום מסוגלים לעכל רק אותו, במידה שהם בכלל רוכשים משהו לעצמם... הציירת הצעירה, הרגישה, שכאילו נפלה משמיים לארץ בה התרבות עדיין השתרכה אחרי סגנון הציור האירופי של מחצית הראשונה של המאה העשרים, וזאת, תוך חבטה עזה. הקרירות בה התקבלה כאן קטלה את כל האושר שחוותה ביצירתה בעת שהותה בארה"ב. וכך חדרו לתוך ליבה הדיכאון והייאוש, שלא ניכרו כלל על פני השטח. הכל הצטבר בליבה, עד כי לא יכלה לשאת זאת, ובלילה אחד, בשנתה ה-29, שמה קץ לחייה. לחבורת "אופקים חדשים" בראשות יוסף זריצקי, לא התקבלה. אפילו לאגודת האמנים לא הסכימו לקבלה כחברה. ולחשוב איזה לא יוצלחים כן מתגאים בכרטיס חבר באגודה... גם מי שהעריכו אותה אז, כמו יונה פישר שהיה רק בראשית דרכו ובהמשך היה לאוצר אמנות במוזאון ישראל, לא יכלו לשנות את יחס המילייה האמנותי הישראלי אליה. בסצנה האמנותית היה שלטון די דיקטטורי. זריצקי היה השליט הכל-יכול במילייה התל אביבי, ומרדכי ארדון, שהיה האורים ותומים לתלמידיו ב"בצלאל", היה המלך הירושלמי. אך במאבק בין אמני תל אביב לירושלים, חרף עליונותם הערכית של הירושלמים, נחרץ גורל המורים שרובם הגיעו מגרמניה ובאמתחתם ניחוח התרבות של האכספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי, וכולם נחשבו בקרב התל אביבים המתנשאים ל"פאסה". חגית לאלו, שזכתה להציג בישראל רק בגלריה כ"ץ, שהייתה מראשונות הגלריות בגורדון סטריט המיתולוגי, ורוב עבודותיה, שדווקא נרכשו על-ידי המעטים שהבינו אמנות, התפזרו בארץ ללא רישום היכן ולמי. רק שנים לאחר מותה, בעזרת הירושה שקיבלה מהוריה האמידים שנפטרו, החליטה משפחתה להקים לה זכר. הם יזמו את המחקר על כל עבודותיה, מה שהביא לתערוכה במוזאון תל אביב, וכעת - במוזאון ישראל הציבו חדר מיוחד בו נקבע לוח עם שמה, לזכרה, והוצגה בו תערוכה קטנה של ציורים על בד ורישומים, שאף פעם לא נראו בציבור. חלקם נתרמו על-ידי יונה פישר ואחרים, וכך זכתה יצירתה להיחשף במלוא רבגוניותה וכשרונה הנדיר. בתערוכה, שלמרבה הצער ירדה כבר, אך זכיתי לראותה כמה ימים בטרם הורדה, התגלתה לי אמנית חשובה זו במלוא כישרונה. גם מי שלא היה מודע לסיפור חייה העגום והטראגי, יכול לראות במשיחות המכחול הקצרות שבציורים, ובפרט ברישומים הצבעוניים על הנייר, את הנפש הקרועה והמיוסרת, המתגלה בקומפוזיציות הבנויות מחלקים-חלקים שלא תמיד מתחברים. יש נתק רגשי חזק בין החלקים, גם אם קיים הרצון להתחבר עם כולם, אך הוא לא זוכה למימוש. ממש כמו מצבה הנפשי אז, טרם מותה. וכל זאת - תוך מתן ביטוי לצבעוניות יפהפייה, בצבעים חמים ובהירים, ללא הכהות העצובה שאפיינה את ציירינו באמצע המאה, טרם הופיע הפופ ארט ואחר כך האמנות המושגית שקבעה טוטאלית את מבנה האמנות המקומית לדורות, לה סגדו, והייתה לכעין מקדש לכל מי שחשב שהוא אמן והיה חבר בקליקה הנכונה. אם לבחון את מצב הסצנה האמנותית הישראלית בעשרות השנים מאז, ביחס למצב הקיים בפוליטיקה ובשלטון, הרי בעוד שעד היום, בכל המשרות הקובעות את הג'ובים יושבים "חברינו" וכן גם הפרסים, המלגות וכל אמצעי הטיפוח והעזרה לאמנים - מצויים בידיהם, כך גם בסצנה האמנותית אז, לפני חמישים שנה ויותר ועד היום, הכל היה ועודו מותנה במצב: מי הם חבריך ולאיזו קליקה אתה שייך. כיום מזדעזעים החברים מכך שהשלטון הלאומי מתכוון לאפשר לכולם ליהנות מהמיליונים המוענקים להם, ומכנים כוונה זו כחוסר דמוקרטיה... כך הצליחה קליקה זו "לייבש" את האמנות הישראלית כשדור שלם ואולי שניים מקרב האמנים המוכשרים שלנו, לא זכו להיות מוצגים במוזאונים ובמקומות הראויים, ושמם נמחק מתולדות האמנות הישראלית. לראיה: מאז שדורית לויטה יחד עם בנימין תמוז וגדעון עפרת כתבו את ספר תולדות האמנות הישראלית עד שנות השישים ותחילת השבעים - טרם נכתב אף ספר ברמה כזו של טקסט-בוק, על מה שקרה מאז ועד היום, כך שכל סטודנט יכול יהיה ללמוד ממנו ולקבל מושג מקיף על האמנות המקומית שלנו. ואם כבר יש בינינו כמה מוכשרים ששואפים להתפרסם בהתאם לכישרונם - הרי הם מהגרים לניו-יורק, שם מכירים בכישרונם, מציגים את עבודותיהם (כמו את שרון יערי בביאנלה במוזאון I.C.P או בגלריות פייס ואנדריאה מייזלין המציגות ישראלים המתאפיינים בצילום). לאחרונה יש ביניהם המהגרים גם לברלין, שהפכה למעין מקלט לאמנים ישראלים. חגית לאלו, שחלמה ללמד אמנות כאן, וחזרה אלינו חרף הצלחתה בארה"ב, קיבלה פה כתף קרה, וממש נדחתה על-ידי שליטי הסצנה האמנותית, חסרי הידע, שהשתעשעו בקשקושים וב"רדי מייד" והפכו עצמם לאייקונים לדור שבא אחריהם. וחבל. כי אמנית ברמה כזו כמו חגית לאלו, לו הייתה ממשיכה לחיות וליצור, ולהנחיל דוגמה לאמנות רצינית לבאים אחריה - הייתה הופכת לאייקון כמו לאה ניקל, שאף שלא זכתה ברוב דרכה להכרה הראויה, הגיעה לזה ממש בגיל מבוגר מאוד. אבל לא רק לאה ניקל אכלה קש במשך שנים. כך גם אמנים רבים וטובים אחרים לא זכו להכרה הראויה. וכיום, אם תאמר למישהו "יגאל תומרקין", אולי הוא יידע שהוא אביו של השחקן יון תומרקין, אך לא ידע שיגאל הוא גדול הפסלים והאמנים הישראלים במחצית השנייה של המאה ה-20 ועד היום. בחדר שהוקדש לזכרה במוזאון ישראל, תוצגנה תערוכות מתחלפות, כמו זו בקרוב של יצחק דנציגר, גדול הפסלים של ישראל באמצע המאה שעברה, ובתערוכה יוצגו רישומים של המאסטר הדגול. נקווה שהאוסף של יצירותיה, שמשפחתה טרחה לרכוש מכל מי שקנה אותן, יוצג דרך קבע בחדר הקטן שבמוזאון ישראל, למען יאיר את הדרך לכולם.