הרושם הוא מידי. הגודל עושה את שלו, הציורים והגוונים שבעקבות כך כובשים מיד את העין. כאילו הוא בא לומר למי שאוחז בו: אתה תיכנס, הלא אין בדעתי להניח לך, אתה כבר מצוי בפנים. זו מטרה ראשונה של ויזואליות הספר, בנראוּת שלו וברושם הראשוני שהוא מותיר כדי להביא אליו את הקורא, והכוונה לכל ספר ולא רק לספר ילדים. המראה החיצוני בא להזמין. בכך כבר עשתה מפיקת הספר, שבמקרה זה היא גברת מליק-שירן עצמה, בעזרתה של המאיירת שולי צור את המיטב ואת המרב.
אתחיל בהזמנה שבהתחלה המקסימה:
בְּבוֹאֲךָ לְגִבְעַת הַגַּמָּדִים, שְׁלֹשָׁה חַרְגּוֹלִים יַסְבִּירוּ פָּנִים.
הֵם יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ נַעַל עוֹר, מְשַׁמְּשִׁים כְּטַלְפָּנִים.
"כָּאן מוֹדִיעִין", נֶאֱמַר בִּשְׁתֵּי מִלִּים בַּגִּבְעָה הַיְּפֵיפִיָּה.
"גַחְלִילִיוֹת מַמְתִּינוֹת בַּחֲנָיָה, בְּקֹצֶר-רוּחַ לָצֵאת לַחֲוָיָה."
מַעְיָן הַקֶּסֶם זוֹרֵם בַּגִּבְעָה וְסִפּוּרוֹ יְסַפֵּר חַרְגּוֹל בִּפְלִיאָה.
כִּי כָּל הַמְּבַקֵּר בְּעֵת מְצוּקָה שׁוֹתֶה מִיָּמָיו וּמַחְלִים בִּמְהֵרָה.
חַרְגוֹלִית הַנַהֶגֶת מְצַיֶּדֶת נוֹסְעֶיהָ בְּאָזְנִיּוֹת בְּכָל הַשָּׂפוֹת
הַתַּגְלִית הָזוּ לְהַשְׁמִיעַ הֶסְבֵּר עַל גַּבָּן שֶׁל גַחְלִילִיוֹת.
זֶה שֵׁרוּת הַגִּבְעָה הַמֻּפְלָאָה, בָּהּ טִיּוּל הוֹפֵךְ לַחֲוָיָה
כָּאן מוֹדִיעִין גִּבְעַת הַגַּמָּדִים! "הָבָה נֵצֵא מִתּוֹךְ הַחֲנָיָה."
("מודיעין", עמודים 5-4)
כמעט דיור מוגן שנתן הטבע לכל אותן חיות מקסימות שבספר - ואם כן, ברוכים הבאים לגבעת הגמדים קוראים יקרים, הנה כך הקסם מתחיל. ואני יכול לראות בדמיוני איך יושבת המחברת אל שולחן הכתיבה שלה, רושמת את הדברים ומחייכת לעצמה, אולי אפילו מצחקקת כשהיא רואה בדמיונה את המקום ואת הדמויות שמככבות בו ושהיא משמיעה את קולן - כי בלי לראות את המקום ואת הדמויות אי-אפשר לכתוב אותן, ואני מאמין שאף את קולותיהן השונים והמובנים שבאותו חדר כתיבה שלה אכן מסוגלת הייתה לשמוע.
כבר הבנו שמיד כבש אותי הקסם וקנה את תשומת לבי. גם מוחי תהה במחשבות ובשאלה היכן מוצאים את שפע הדמיון ואת ההומור המיוחד הזה, ואת המלל המיוחד ששפתו מיועדת לאותם קוראים שלהם הספר נועד, והנה גם אדם כמוני שרוב שנותיו מאחוריו נכבש בזה מיד. שתי אפשרויות עמדו בפניי: האחת כי עודני ילד בתוכי, והאחרת שהכותבת יודעת היטב את מלאכת הכתיבה שלה ונראה שיכולת היצירה עוררה את הילד שבי.
שׁוּשׁוּ הַחֹלֶד מַגִּיעַ מֵרוּסְיָה, זַמְבִּיר הַחַרְדּוֹן בָּא מֵאֶתְיוֹפְּיָה.
כְּבָר מְפַטְפְּטִים בְּסִימָנֵי-יָדַיִם "עִבְרִית," זוֹ שָׂפָה קָשָׁה כִּפְלַיִם.
עֶפְרוֹנִית יְפֵיפִיָה מוֹחָה דִּמְעוֹתֶיהָ, "קָשֶׁה לעזֹב אֶרֶץ כְּהָאִיטִי."
פָּשׁוֹשׁ עוֹזֵר לְהַעֲמִיס מִזְוְדוֹתֶיהָ, "אֵיזוֹ שֶׁמָּחָה, הָעִקָּר שֶׁעָלִיתִי."
מתוך "קליטת עליה בארץ חרגוליה", עמוד ים 17-16)
זאת ועוד - הספר כתוב כך שהוא תצרף של סוגות כתיבה שונות, על-אף שכולן נועדו לילדים. בספר סיפורים, אנקדוטות ושירים, דרמה והומור, אוסף שעושה כדי להותיר את הקורא הצעיר רענן למן ההתחלה ועד סופו של הספר. לקרוא, או אולי לשמוע מקורא בוגר שנהנה גם הוא מהספר וקורא באוזניו פרקים-פרקים מתוכו. בחינת לא לטרוף באחת את הכול, אלא לטעום לאט ובהנאה, כמו למצוא עונג בכול פעם מחדש מממנות של ארוחה מגוונת. כך גם
להביא בכל פעם את לקחם של הדברים, ובאם לא אזי לספוג אותם מבלי משים.
קְרַע, קְרַע. קָרָא עוֹרֵב
הֲלִיכַת בֹּקֶר אֲנִי אֹהַב.
מוֹתֵחַ הַכְּנָפַיִם מַבִּיט לְמַעְלָה
מְחַיְּכִים הַשָּׁמַיִם לְיוֹם שֶׁעָלָה.
זֶה בֹּקֶר נִפְלָא וְהַרְפָּיָה נֶהֱדֶרֶת
עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל הַמִּשְׁמֶרֶת
קְרַע, קְרַע. קָרָא עוֹרֵב צָלוּל
יָכֹל אֲנִי בְּרֶגַע זֶה לָצֵאת לְטִיּוּל.
(מתוך העורב, עמודים 37-36)
יש בי קנאה בסופרי ובסופרות ילדים. יש בי קנאה בשמחת הכתיבה שלהם או שלהן. יש בי קנאה בדמיון האופטימי וביכולת לחוש את הילד. זה כישרון מולד, ללא ספק, כי ככל שאני רוצה איני יכול. היכולות שלי הוגבלו ככל הנראה לדרמה. קורה ואני יושב ליד נכדתי ונהנה מסרטי הנפשה ורעייתי שואלת איך אדם מבוגר יושב ונהנה. ובכן לא פעם אני נהנה. מהדמיון היצירתי של היוצרים ומהשמחה המורגשת בעשייה הזאת. עם זאת אוסיף כי לא כל ספר ילדים שנפל לידיי - בגלל נכדתי בדרך כלל - מצאתי שיש בו את מה שצריך להימצא. אין זה רע, אלא שיש ספרי ילדים שמתעלים בכך שהם פדגוגיים, נכתבו שלא בכדי, ובספר הזה, גבעת הגמדים, שנכתב בידי אשת חינוך, סופרת-משוררת וחוקרת ספרי ילדים, אפשר לומר שכמעט בכל עמוד יש אפשרות של לימוד, ומוסר השכל, והצעה מוצנעת או חבויה לחיים מעבר לקסמו של המלל המהנה כשלעצמו.
רְחוֹב שׁוֹקוֹלָד פִּנַּת הַסֻּכָּרִיָּה, שֵׁם מַצְחִיק.
בְּגִבְעַת הַגַּמָּדִים הָרְחוֹב מְאֹד מַדְלִיק.
בְּפִנָּתוֹ מָתַחְתָּ לְפִטְרִיַּת מַרְמְלַד
מִתְעַכְּבִים כֻּלָּם לְלַקֵּק תּוּת שׁוֹקוֹלָד.
בְּגִבְעַת הַגַּמָּדִים יֵשׁ רְחוֹב מְאֹד מַדְלִיק
רְחוֹב שׁוֹקוֹלָד פִּנַּת הַסֻּכָּרִיָּה שֵׁם מַצְחִיק.
חֳרוּזֵי סֻכָּרִיּוֹת וּמַרְצִיפַן בְּמִינֵי צְבָעִים
הָפְכוּ אֶת חַיֵּי הַדַּיָּרִים לַמְּתוּקִים וְנִפְלָאִים.
(מתוך "רחוב שוקולד פנת הסכריה," עמודים 57-56)
כפי שאמרתי, בהרבה מן העמודים יש אמירה מכוונת, שבאה להישאר במוחו של הילד, ובעמודים מסוימים בכל בית של שירה או של כמו-פרוזה בספר המהודר הזה באה להבהיר נושא מסוים. עם זאת עשתה המחברת בחכמה לאוורר את העמודים בהומור לשמו, באנקדוטות סיפוריות, זאת שלא להכביד בתחושה של מוסרנות שיכולה להיגרם לקורא הצעיר. מנה-מנה. כאמור, כמו ארוחה טובה ומגוונת בהתאם.
אביא דוגמאות אחדות מן העצות הניתנות, מדפדוף מקרי:
כִּי אֶצְלֵנוּ בְּיַעַר הַמַּחְשָׁבָה / קֹדֶם כָּל צָרִיךְ הַקְשָׁבָה (עַמ' 6). גְּבֶרֶת דִּמְיוֹן וְאָדוֹן מְצִיאוּת / מַפְגִּינִים יַחַד יֶדַע וּבְקִיאוּת (עַמ' 9). בְּמַעֲבָר חֲצִיָּה עֵזֶר לְקָשִׁישׁ / לַחֲצוֹת לְאַט לְאַט אֶת הַכְּבִישׁ (עַמ' 33). לְנַעֲרָה חֵרֶשֶׁת מִלֵּדָה הִבְטִיחַ / שֶׁאֶת נִגּוּנָה עַל פְּסַנְתֵּר יַנְצִיחַ (עַמוּד 33). בְּאֶרֶץ חַרְגוֹלְיָה יֵשׁ מוּזֵאוֹן שַׁעֲוָה / אַחַד הַתַּיָּרִים הִשְׁלִיךְ סִיגָרִיָּה לָרִצְפָּה. / הַכֹּל מִיָּד הִתְלַקֵּח וְהָיְתָה מְהוּמָה / מוֹקָה זִנֵּק עִם מִטַּף אֵשׁ בִּגְבוּרָה ( עַמ' 59).
והנה הזדמנות טובה לבקר במקום:
בְּגִבְעָה נִפְרָשׂ מַרְבָד אָדֹם, מֵעַל הִתְנוֹסֵס כָּרוֹז הַמּוֹדִיעַ
הָעֶרֶב יַתְחִיל נֶשֶׁף הַשָּׁלוֹם הִכּוֹנוּ, הִכּוֹנוּ לְרֶגַע הַמַּכְרִיעַ
הִנֵּה מַשְׁמִיעִים צְלִילִים וְהַזָּמִיר עוֹרֵךְ חֲזָרָה אַחֲרוֹנָה.
וּכְבָר מִתְקַבְּצִים הַמִּתְחָרִים לִרְאוֹת מִי יִרְקֹד רִאשׁוֹן בַּנִּשְׁפִיָּה.
(מתוך "תחרות רקודים", עמודים 65-62)
בואו בהמוניכם והביאו את ילדיכם. מי שרוצה הוויה קהילתית חמה, מי שמחפש היכן לחיות בשלווה - מוטב לו שיבוא לגבעת הגמדים. כל המעוניין מוזמן לסיור להכרת המקום המוריק והמיוחד הזה, ומובטח שיינתן לו תדרוך חם ואוהב להכרת המקום. וזאת לזכור, כי כפי שאמרתי, "חַרְגוֹלִית הַנַּהֶגֶת מְצַיֶּדֶת נוֹסְעֶיהָ בְּאָזְנִיּוֹת בְּכָל הַשָּׂפוֹת ...זֶה שֵׁרוּת הַגִּבְעָה הַמֻּפְלָאָה, בָּהּ טִיּוּל הוֹפֵךְ לַחֲוָיָה..."
אני הייתי שם. אני התרעננתי ושמחתי. משהו רחב בחזי מהשפע החזותי והתוכני שמציע המקום. בואו בשבת הקרובה והביאו את ילדיכם לראות ולחוש את הגבעה.