ביום הזיכרון לחללי צה"ל ד׳ באייר תשע״ו ב 11.6.16 דיברתי לראשונה בחיי בשפה האנגלית אל ילדות קטנות בבית הספר היהודי לבנות ״שולמית״ שבלונג איילנד, ניו-יורק, בית ספר דתי ציוני. סיפרתי להם על ילדה שאיבדה את אחיה לפני יותר מארבעים שנה. באולם הכנסים של בית הספר התכנסו כמאה וחמישים תלמידות בסדר מופתי, ישבו בכורסאות כחולות כשעל הבמה ניצבו דגל ארה״ב מצד שמאל ודגל ישראל מצד ימין. לפני שהחל הטקס, ישבנו בחדר מנהלת בית הספר היסודי הגברת ג׳ויס מרים יארמק יחד עם המורות: רבקה הולצמן, רכזת לימודי העברית בבית הספר "שולמית" ומינדי פיוטרסק מחנכת כיתה ד׳ ותכננו את טקס יום הזיכרון שבו תשולב הודעת הזכייה לתלמידת כיתה ד׳ ברכה קופטשיק שזכתה להשתתף בספר היצירה של ילדי ישראל ובו 68 יצירות של ילדים מבתי ספר שונים בארץ. ברכה היא הילדה הראשונה מניו-יורק שזכתה להיכנס לספר ״ילדי ישראל כותבים״ והיא מתגוררת הרחק מארץ ישראל. זהו רגע היסטורי. בחלל בית הספר נתלו דגלי ישראל וחשתי את האהבה לארץ ישראל קורצת מכל פינה בבית הספר. טקסטים שכתבו הילדות בכתב יד עגול בשפה העברית קישטו את קירות בית הספר. זיהיתי את הטקסטים ששלחו הילדים לתחרות שמארגנת הסופרת ריקה ברקוביץ בין ילדי ישראל לזכר הוריה ואחיה, יצחק פרידה ואברהם לוין ז"ל, בשיתוף עם אגודת הסופרים העבריים. ספר היצירות יחולק לכל משתתפיו ב5.6.16 בתיאטרון רמת גן. ואני אייצג את ברכה שם. במסגרת הטקס שהתקיים בבית ספר ״שולמית״ קרא הרב קופטשיק משנה ותפילה לשלום חיילי צה״ל. אחר כך הוזמנה בתו ברכה קוֹפטְשׁיק לבמה לצד אביה הרב קופטשיק שבעצמו מנהל בית ספר דתי לבנים ולבנות כדי לקבל את ההודעה על זכייתה .הטקסט שכתבה על איש השלג יפורסם בספר היצירות של ילדי ישראל. האב הבטיח שניפגש בקיץ כדי לכבד את המעמד גם בישראל. בעבורי מבחינה אישית המפגש היה מרגש במיוחד. בתחילה הדלקתי נר זיכרון לזכרו של אחי טוביה פיינגולד ז"ל. קיימתי טקס זיכרון שבו אחי הגדול הכוכב הראשי, פניו של אחי טוביה פיינגולד ז"ל הוקרנו על המסך כשסיפרתי על ילדותנו. השיר שכתבתי לפני עשר שנים ״זוכר אולי״ הושמע כפתיח. השיר דיבר על ילדה שמנסה לדובב את אחיה ושואלת האם הוא זוכר משהו מחוויות הילדות שלהם. השיר הולחן על-ידי זיו גליק והושמע ברקע בביצוע קול הפעמונים של הזמרת רחלי וולשטיין. כשפסק השיר סיפרתי לילדות על אחות קטנה שמתגעגעת אין קץ למי שנפרדה ממנו כשהייתה בת 17 והוא בן 19. סיפרתי שהזמן לא מרפא, שאי-אפשר לציין נקודה בזמן שבה משתחררים מן הפרידה המפתיעה. הילדות הקשיבו והתרגשו עמי במעמד הזה שבו אני מספרת לראשונה באנגלית על אח בוגר שנהרג בעת שירותו הצבאי. העיקר אמרתי שאני כותבת כדי לשמור על קשר עם אחי אפילו שהוא לא עונה לי. אין לי דרך אחרת לשמור על קשר. בסיום הטקס ניגשה אלי ילדה קטנה בשם מיה ואמר לי שהיא מבינה אותי כי נאלצה להיפרד מכלבה האהוב שנדרס כשקפץ לכביש, זה קרה לפני חודש והיא יודעת שהזמן לא ימחק את זכרו. וגם ילדה קטנה בקהל שאיבדה את אחיה לפני זמן קצר כשהיה רק בן עשרים הזדהתה עם הדברים כך שחשה שאני מדברת גם אליה. חלק מן הילדות דמעו מסיפור הגעגועים. כשישבתי בחוץ ממתינה לרבקה הולצמן הן חלפו על פני כשחיוך מרוגש על פניהן. הילדה מיה רצתה שאחבק אותה שוב. ילדות ישבו לידי וחשתי המון חום ואהבה. בית הספר ״שולמית״ עבר בחודש ספטמבר האחרון 2015 לבניין גדול שמכיל מבחינה פיזית שלוש החטיבות, יסודי ביניים ותיכון צומח. וניכר שהוא הסתגל יפה לחיבור בין שלושת החטיבות שעד לפני כמה חודשים התפצלו בכמה מבנים. התלמידות ב"שולמית" הן דור שלישי לבוגרות בית הספר. בראשיתו הוקם המוסד בברוקלין ולאחר מספר שנים הועתק ללונג איילנד. הסניף צמח לבית הספר הנוכחי. בשנה הנוכחית התחיל לצמוח התיכון ולומדת בה כיתה ט׳. הגברת רבקה הולצמן, רכזת לימודי העברית בבית הספר מלמדת בו מן השנה השלישית להיווסדו. המורה רבקה מנחה את המורות בבית הספר ובונה עמן את תוכנית הלימודים ובעקבות פידבק הן משנות את תוכנית העבודה בכל שנה. אין ספק שבית הספר ״שולמית״ ייחודי בכל ניו-יורק, הוא דתי ציוני, בית ספר אוהב ישראל, חוגג את חגי ישראל וצמא לקשר עם הישראליות, אשמור על קשר עם בית הספר ואהפוך לשגרירה שלו בישראל, הודות לכבוד שזכיתי בו כשהציגו אותי בפני הילדות ״כסופרת מפורסמת מישראל״. כשאני כותבת שורות אלה מתחילות הילדות להסתדר על רחבת המסדרים שסומנו בכחול, הן בוודאי מניפות את דגל ישראל בגאון, ולומדות בפעם המי יודע כמה מהי אהבת ישראל, ואהבת הארץ.