מירי, אישה שעזבה את הבית בנעוריה, חוזרת אליו כעבור 20 שנה. המחזה נע בין שלושה מישורי זמן, וההווה, בשנות השישים, משתרג תוך שילוב של דמותה של מירי כילדה, שהיא היחידה המנהלת דו-שיח עם מירי הבוגרת. שילוב מישורי הזמן, כשמירי כל העת על הבמה, ושאר הדמויות יוצאות ונכנסות, והסצנות מרגשות ביותר עקב החשיפה שמגלה את סודות העבר - עשויים כמלאכת מחשבת. מיכל זיסקרוט היא מירי האלגנטית, המסודרת כלכלית, אך מספרת לסוכן הנדל"ן שמעון, שבאה כדי למכור את הבית ויהי מה, ולא חשוב המחיר. היא מגלמת דמות בשלה, שלמה עם עצמה, אך ככל שהעלילה מתפתחת, נפרצות פרצות בתדמית הזוהרת שהיא מנסה לגלם, ותוך הדו-שיח עם דמות עצמה-בילדותה כשהיא מתחילה להיזכר בתמונות מילדותה ומנעוריה, נשברת המראה, ומתגלה כל הסבך הרגשי אותו דחקה מתחת לשטיח. אף אם מירי-הילדה ממלאה את מירב זמן הבמה בטונות של רגש חם, בביצוע הכה נוגע ללב של דלית דוד הכה חביבה ומלאת נשמה, הרי דמותה של מירי המבוגרת מצויה שם כל העת, ומהווה את העוגן הראשי להצגה. דרך המבט המעמיק אל שאר הדמויות, שמתקלפות אף הן מהמעטה המאושר לכאורה, מתעצמת הדרמה, ואי-אפשר להחמיץ אפילו משפט אחד מהמדובר, מה גם שההיגוי של כולם מדויק ובהיר. דונטלה מימון כמרתה, אמה של מירי, מגישה משחק דרמטי וכובש, כשהיא מגלמת את האימא הפולנייה הטיפוסית, על כל החולשות והשטיקים האופייניים לה. היא שחקנית דרמטית שבכל תפקיד שעשתה השנה הדגימה את היותה שחקנית מהזן הדרמטי המעולה. גל שדה בדמות האחות הצעירה של האם, הדודה קרולה, יפה, עסיסית, סקסית ומלאה חיוניות ואהבת החיים. בדיוק ההפך מאחותה, שכתוצאה מהשואה הפכה לסגורה, קשוחה ולכאורה קרת מזג. מה גם שלבסוף גם מעטה קשוח זה נשבר. הקטעים של גל שדה בהצגה רוויים בעליצות, יופי, ומשרים קלילות תוך בדיחות הדעת שהיא משרה על סביבתה. ככלל, ההצגה אינה דיכאונית, ופרטי הזוועות מהשואה מוזכרים בטפטופים קטנים, כך שעיקר הנושא הוא הדרמה המשפחתית ותוצאותיה. יפה עשה סלבה מלצב, שעיצב את הבמה וכל פריטיה בצבעים מטושטשים אחידים של אפור ולבן, מה שמרמז על זכרונות הגיבורה מהמלחמה אז, אותם דחקה לתת-מודע. בכך קשר מלצב את ההתרחשויות עם הרקע הפלסטי שסביב. דור מיכאלי הוא אברם, הגבר שאהב את שתי האחיות, ושבר את לב האחת כשנישא לאחותה. גם הוא שחקן היודע להחצין רגש ולרכוש את לב הצופים, במינון נכון ובאמינות משחקו. נדב אזולאי הוא שמעון המתווך, שמסתבר שהעריץ ואהב את מירי בילדותם, כשגר בשכנות, וזכה לקיתונות של מי ספונג'ה שאמה הייתה שופכת על הילדים שהרעישו מתחת לחלונה. תופעה שגם אני עצמי זוכרת מהילדות, ושהייתה מקובלת אז. המוזיקה הענוגה שחיבר אפי שושני, השירים ביידיש ובפולנית נמסכו כמו שמן בעורקים, והתלבושות של דלית ענבר היו מעוצבות להפליא. דרך דמותו של שמעון, סוכן הנדל"ן, עולה גם בעיית היחס מצד האשכנזים לעולים המזרחיים, אז - העירקים, כשהסיבה לניכור היא הבדלים תהומיים בין התרבויות. מה שקיים מאז ועד היום, עם כל גל עלייה חדש, בו מדביקים לעולים סטיגמות שליליות ולא ראויות. המשחק, במיוחד של הנשים, בהצגה, עושה אותה לחוויה בלתי רגילה, שראוי מאוד להעלותה בפני הדור הצעיר ותלמידי תיכון, כדי שיגמעו, ולו רק במעט, מהידע על אירועי דור שלם ששרד מציפורני התופת, החשוב מכל: את השפעות הטראומות על בני הדור השני והשלישי. כי מי שמי שמתכחש לו ולמשמעותו - עושה שקר בנפשו.