רכוש ציבורי

עבריין מס הוא גנב. כל שקל שהוא גונב מרשות המיסים, הוא שקל שנגנב מכל אחד מאיתנו. זוהי הגניבה הגרועה ביותר, כי בלתי אפשרי להחזיר אותה. אפילו אם כל הכסף יוחזר לקופת המדינה, הרי שברור שחלק מאזרחיה הלכו לעולמם בין ההעלמה לבין ההחזרה. העונש שנגזר השבוע על קובי פרץ - שנתיים מאסר בפועל - אינו חורג מן המקובל בעבירות מס בהיקף דומה. המדינה ביקשה ארבע שנים, ומביני דבר בסביבתו של פרץ חששו שהשופטת לימור מרגולין-יחידי תתקרב מאוד לתקרה הזאת. אז מה ההבדל? שזהו עבריין מתוקשר, ושגזר דינו קיבל כותרות בולטות. וזה מצוין. חשוב מאוד להשתמש בתיקים כאלו כדי להעביר מסר חד וחלק: מי שיגנוב רכוש ציבורי - ישלם ביוקר.

במקביל למתן גזר דינו של פרץ, פרסמה רשות המיסים את הנתונים על ההטבות שקיבלו חברות גדולות בשנים האחרונות: טבע מובילה עם 6.4 מיליארד שקל, כי"ל קיבלה מיליארד שקל וחברות נוספות קיבלו גם הן סכומים נאים. חלק מאמצעי התקשורת הציגו את הנתונים בצורה פופוליסטית ואף מניפולטיבית, כאילו רכוש הציבור חולק לידיים פרטיות. האמת שונה. הטבות המס הללו ניתנות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, בתמורה להשקעות עתק גדולות בהרבה של אותן חברות במפעלים עתירי ייצוא ולעיתים גם עתירי עובדים באיזורי עדיפות לאומית. כך, למשל, לטבע יש מפעל בהר חוצבים בירושלים - ולא צריך להכביר מילים על חשיבותו של מפעל כזה בעיר זו, הן מבחינה מדינית והן מבחינה חברתית ותעסוקתית. המפעלים הללו משלמים מס, אם כי מופחת, במשך כמה שנים; עובדיהם משלמים מס מלא, וכך גם ספקיהם וכל העסקים הנלווים המתפתחים לידם. בלא ההטבות הללו, לפחות חלק מאותם מפעלים היו מוקמים בחו"ל, וישראל הייתה מאבדת גם את התעסוקה וגם את הצמיחה וגם את המיסים. בעולם התחרותי של 2016 בכלל, ובאקלים הגיאו-פוליטי שלה בפרט, ישראל חייבת לתת הטבות גדולות מאלו שנותנות מדינות אחרות. בקיצור: אם יש כאן היבט של רכוש ציבורי - הרי שמדובר בתוספת ולא בגריעה.

לא בדקתי סטטיסטית, אבל ברור שחלק ניכר מזמנו של בית המשפט העליון מתבזבז על דחיית בקשות סרק, ואם כך בעליון - קל וחומר בבתי המשפט השלום והמחוזיים. שופטי העליון כמעט ואינם מחייבים בהוצאות במקרים הללו, בנימוק שלא התבקשה תגובה ולכן לצד השני לא היו הוצאות; ואילו כאשר מדובר בהליך פלילי - בכלל לא נהוג להטיל הוצאות. צורת החשיבה הזאת מתעלמת מכך שבקשות הסרק גוזלות רכוש ציבורי חשוב וחסר תחליף: זמן שיפוטי. בצדק אומרים שוב ושוב שופטי ישראל, שזהו המשאב החשוב ביותר העומד לרשותם ושיש לנצל אותו בצורה מיטבית. אלא שכאשר מי שמבזבז את המשאב הזה יודע שהדבר לא יעלה לו דבר, ברור שיש בכך כדי לעודד את הבזבוז - שבא על חשבון כולנו. לכן, יש להרחיב בצורה משמעותית את הטלת ההוצאות לטובת אוצר המדינה, ולא להסס להטיל אותן במישרין על עורך הדין כאשר ברור שהוא הנושא באחריות לכך.

נישאר בתחום המשפטי. השבוע ביקשתי מדוברות משרד המשפטים לומר, מי החליט לסגור את תיק החקירה בתלונה שהוגשה למשטרה נגד עוה"ד דינה זילבר ואורית קורן בפרשת מאיה פורמן-רזניק. במסמך אחד של המשטרה, מחודש פברואר, נכתב שהיה זה היועץ המשפטי לממשלה - דהיינו אביחי מנדלבליט באותה עת. אלא שבמסמך אחר נאמר שהיה זה יהודה וינשטיין. לעובדה הזאת יש חשיבות, משום שווינשטיין היה נתון בניגוד עניינים: השתיים שימשו כמשנים שלו, והוא אף חיווה קודם לכן את דעתו שלא נפל פגם בהתנהגותן. שאלה פשוטה, שאינה עוסקת בסוד מדינה ואינה פוגעת בצנעת הפרט. אלא שהמשרד סירב לענות עליה, גם כאשר היא הופנתה במישרין למנדלבליט. דומה שמשרד המשפטים שכח, שהמידע שבידיו הוא רכוש ציבורי, בו הוא אמור לפעול בצורה נאמנה כשליח ציבור. לא מדובר בחנות מכולת השייכת לשרה, למנכ"לית, ליועץ המשפטי או לדובר. לא מדובר בפעולה פרטית של מנדלבליט או של וינשטיין, אלא בצעד שבליבת תפקידם הציבורי, תמורתו אנחנו משלמים להם. חבל שדווקא משרד המשפטים אינו מודע לנורמות בסיסיות אלו של שקיפות ומינהל תקין.

תראו מי שתי קבוצות הכדורגל שנשרו מליגת העל: מכבי נתניה והפועל עכו. הראשונה קיבלה מימון של העירייה בשתי העונות האחרונות, השנייה נהנתה מכספי ציבור במשך שנים רבות. המסקנה: צריך לשים את הכסף במקומות ראויים יותר. הכדורגל בישראל, לפחות בשתי הליגות הבכירות, הוא מקצועני והקבוצות מצויות בבעלות פרטית. אין שום סיבה לקחת את כספי הארנונה ולזרוק אותם למועדונים שלא מסוגלים להתקיים בעצמם. אם הקבוצות לא מסוגלות למצוא בעלים אמיד, לגייס נותני חסות ולמכור כרטיסים - אין להן זכות קיום. כספי העיריות לא מיועדים להחייאה מלאכותית של עסקים גוססים, אלא לצורכי ציבור אמיתיים כמו תשתיות, חינוך ורווחה.

תחום שבו דווקא כן הייתי רוצה לראות בעיקר כספי ציבור, הוא נסיעותיהם לחו"ל של אישי ציבור. מבקר המדינה, יוסף שפירא, עוסק בנושא בדוח שלו המתפרסם בשבוע הבא, אגב פרשת ביביטורס, וזו הזדמנות למחשבה עקרונית על כל הסוגיה. מבחינה ציבורית, אתית ואפילו חוקית - הכי טוב שנבחרי ציבור ועובדי ציבור לא יקבלו כלום מאיש, וזה כולל נסיעות לחו"ל. אם הנסיעות הללו נחוצות לצורכי עבודתם - על הציבור לממן אותן. אם מדובר בנסיעות פרטיות - עליהם לממן אותן מכיסיהם. אבל מה קורה באמצע - כאשר גוף ציבורי אחר רוצה להזמין את הנבחר/הפקיד? למשל: ארגון ידידים של אוניברסיטה, גוף פרו-ישראלי, מוסד אקדמי חשוב. במקרה הזה, קופת המדינה לא צריכה לשאת בהוצאות - אבל זו גם איננה נסיעה פרטית. הפתרון שלי: מקום עבודתו של הנבחר/הפקיד הוא שירכוש את הכרטיסים והמלונות, בהתאם לנהלים הקבועים בו, ויקבל החזר מהארגון המזמין. לא יהיה לנבחר/הפקיד לא יהיה שום קשר עם המזמינים, ולא תהיה להם שום השפעה על איכות הנסיעה. פשוט, קל ונקי.