הקריה כמרקחה

אולי תתפלאו וייתכן שלא תסכימו אתי, אבל יש משהו שמטריד אותי עוד יותר מאשר מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון: מהלך הכסאות המוזיקליים הצפוי בעקבותיו. מדברים על מעבר של נפתלי בנט למשרד החוץ, איילת שקד לחינוך ויריב לוין למשפטים. מעבר לכך שבנט ושקד מצטיינים בתפקידיהם הנוכחיים, ומעבר לכך שקשה להבין (כמו בפרשת השבוע) מה עניין שמיטה להר סיני – דהיינו למה בכלל הסבב הזה נחוץ עכשיו – הוא משדר חוסר רצינות מוחלט. אם אדם יכול להיות שנה שר במשרד א' ואז לעבור למשרד ב' ואיש אינו יודע כמה זמן יהיה שם – זה מלמד אחת משתיים: או שהשרים לא ממש נחוצים, או שהם וראש ממשלתם מזלזלים לחלוטין בתפקידיהם. כדי למלא ברצינות תפקיד של שר, צריך לפחות חצי שנה של למידה – במיוחד כאשר רוב השרים מתמנים למשרדים שלא קשורים בצורה כלשהי להשכלתם ולנסיונם. אם השר עוזב את המשרד אחרי שנה, זה אומר שהלמידה ירדה לטמיון ושהוא לא הספיק להטביע חותם ארוך טווח – אז בשביל מה הוא בכלל היה שם? אני לא מכיר שום ארגון בו מחליפים בעלי תפקידים בכירים בקצב מסחרר שכזה. קדנציית מינימום נקבעת מראש לשלוש-ארבע שנים, ולא בכדי. אבל בממשלות ישראל – בעיקר בשנים האחרונות – שר צריך לשמוח אם הוא נמצא שנתיים באותו משרד. ככה לא מנהלים מדינה.

נעבור לליברמן. אני מוצא יתרון משמעותי בכך שהוא אזרח ולא גנרל במילואים (למרות שגם עמיר פרץ היה כזה, אבל ליברמן הרבה יותר מוכשר). ליברמן לא עובד בשביל צה"ל, זה לא החבר'ה שלו, אין לו פנסיה מצה"ל, צורת החשיבה שלו איננה צבאית. זה אומר, שהוא לא יקבל כתורה מסיני כל מה שיגידו לו, ואולי הוא אפילו יכפה על צה"ל המשך והעמקה של ההתייעלות. אלא שכאן בערך מסתיימים היתרונות של מינויו. לפחות לפי אמירותיו, ליברמן הוא בעל דעות החורגות מהחשיבה המתונה והאחראית הנחוצה במערכות רגישות של צבא, ביטחון וקשרים בינלאומיים. נכון שהוא יודע ללהטט בהתבטאויותיו הפומביות, ולעיתים קשה לדעת לאיזה צד בדיוק של המפה צריך לשייך אותו, אבל גם זה לא רצוי בתפקיד השני הכי רגיש במדינה. עוד בעיה: ליברמן הוא דיקטטור במפלגתו. הוא עלול לחשוב בטעות, שמאחר שצה"ל הוא מערכת היררכית, משמעות הדבר שהוא גם מערכת דיקטטורית. וזה ממש לא נכון. בצה"ל נותנים פקודות ומבצעים אותן, אבל אחרי סיעור מוחות גלוי והשמעת דעות מנוגדות. אוי לנו ואבוי לנו אם בכירים בצה"ל יחששו להתבטא – בפורומים סגורים – בניגוד לדעתו של ליברמן. בעיה שלישית: איך לומר בעדינות – לליברמן אין את המוניטין הכי טובים בסביבה בתחום היושר האישי. נזכיר שהוא נחלץ בעור שיניו ובצורה תמוהה מהעמדה לדין בחשד לשוחד במיליונים, ושנותרו סימני שאלה סביב מקורותיו הכספיים. ישראל ביתנו כמפלגה מצויה במרכזה של חקירת פרשת השחיתות הקרויה של שמה. משרד הביטחון הוא המקום האחרון בו ניתן להשלים עם משהו שמתחיל להזכיר התנהגות פסולה, מינויים פוליטיים וטובות הנאה. בשורת הסיכום, ליברמן אינו מתאים להיות שר הביטחון. אני מתפלל שכולנו נתבדה ושהתפקיד יכריח אותו להיות שקול, פתוח וישר. אחרת – כולנו בצרה צרורה, ובנימין נתניהו ישא במלוא האחריות לתוצאות המינוי הבעייתי הזה.

הביקורת על ליברמן אינה אומרת שאני מסכים עם כל מה שעשה משה יעלון. צה"ל התקשה במשך חודשים להתמודד עם גל הטרור, ובכלל לא בטוח שהוא כבר מאחורינו. "צוק איתן" הסתיים בתוצאה די מעורבת, ועוד יש לנו בדרך את דוח מבקר המדינה על אופן ניהול המבצע. יעלון נראה כמי שהחליט לאגף את נתניהו משמאל, מתוך הכרה בכך שבאיגוף מימין כבר די צפוף (בנט, ליברמן), וכך היו לו החלטות והתבטאויות שלא תאמו את הקו האידיאולוגי המוכר שלו. דבריו על כך שקציני צה"ל צריכים לבטא את עמדתם "בכל עת" הצביעו על ליקוי מאורות בסיסי בנוגע למקומו של הצבא במערכת דמוקרטית. גם בנאום ההתפטרות שלו, היו ליעלון כמה אמירות שנראות בלתי אמינות. "לצערי הרב מצאתי עצמי, לאחרונה, במחלוקות קשות בסוגיות ערכיות ומקצועיות עם ראש הממשלה, מספר שרים וכמה מחברי הכנסת", אמר. אבל המחלוקות הקשות הללו לא הובילו אותו להתפטר בטרם נלקח ממנו תפקידו. "לצערי הרב השתלטו על ישראל, וגם על תנועת הליכוד, גורמים קיצוניים ומסוכנים, המטלטלים את הבית ומאיימים לפגוע ביושביו". אבל גם זה לא הוביל אותו לעזוב את המפלגה בטרם הודח. "נאבקתי בכל כוחי בניסיונות הפגיעה בבית המשפט העליון ובשופטי ישראל. תהליכים שתוצאתם פוגעת קשות בשלטון החוק ועלולה להיות הרת אסון למדינתנו" – אבל מעניין שלא שמענו מילה בנושא בזמן אמת. יעלון טוען ש"לא הייתי מוכן להקריב צרכים לאומיים ואת ביטחונם של אזרחי ישראל, לטובת שיקולים פוליטיים או אינטרסים אישיים" – אז מדוע אינו נשאר בממשלה ונאבק מתוכה בתופעות המסוכנות עליהן הוא מצביע? ולצד זאת: יעלון מצטרף לרשימה ארוכה של נפגעי נתניהו. בחיטוט מהיר בזכרוני אני נזכר בגדעון סער, דן מרידור ובני בגין, ובטח יש עוד בכירים שמצאו את עצמם מחוץ לחיים הפוליטיים בשל התרגילים והמניפולציות של נתניהו. כדאי שנתניהו יזכור, שיום אחד כל אלו יקומו ויסייעו לדחוף אותו במדרון.

ברמת המקרו, צירופה של ישראל ביתנו לקואליציה הוא מהלך טבעי ונכון. נחום ברנע מקונן (יום ו', 20.5.16) על "ממשלת ימין", תוך התעלמות מעובדה קטנה: זה מה שהבוחרים רצו. הם נתנו למפלגות הימין ולמפלגות החרדיות – שותפות טבעיות שלהן – רוב מוחלט וברור של 67 חברי כנסת. ואגב: גם "יש עתיד" היא ממש לא מפלגת שמאל. צירופו של המחנה הציוני לממשלה היה משתק אותה. בנימין נתניהו ויצחק הרצוג יכולים כנראה להסכים שהיום יום שישי, אבל לא על הרבה מעבר לכך. מה שהיה קורה, זה אחד משניים: או שלא היו מתקבלות החלטות בנושאים המרכזיים (החל מהמו"מ עם הפלשתינים, דרך מתווה הגז ועד מינוי שופטי העליון), או שהימין והחרדים היו גוברים שוב ושוב על המחנה הציוני – ואז בשביל מה צריך אותו בממשלה? שלא לדבר על כך, שבכלל לא בטוח כמה ח"כים יכול היה הרצוג להביא בפועל לקואליציה הזו, ועל כך שאיימן עודה היה הופך לראש האופוזיציה ואמור לקבל מנתניהו עידכונים בנושאים רגישים.

הכותרת הראשית של הארץ היום מבשרת על הלם ומורא במטכ"ל בעקבות נעיצת הסכין בגבו של משה יעלון. זוהי כמובן מניפולציה. המטכ"ל מונה כמה עשרות קצינים בכירים ועוד מאות קצינים פחות בכירים, כך שלדבר עליו בהכללה – זה בלוף חסר היגיון. אבל למה לקלקל סיפור המתאים לקו של העיתון, עם משהו שולי כמו העובדות? בצד השני של המפה, מתגייס – כמה מפתיע – ישראל היום לעזרתו של בנימין נתניהו ומכריז בכותרתו הראשית: סקר מלמד שרוב הציבור רוצה בממשלה את ליברמן ולא את הרצוג. ממצא אחר רק בכותרת המשנה: 46% מתנגדים למינוי ליברמן לשר הביטחון, 40% תומכים. אבל הפרט החשוב ביותר: הסקר נערך בקרב הציבור היהודי. כבר עמדתי כאן על הגזענות של ישראל היום בסקר דומה שבדק את עמדותיו הפוליטיות של הנוער, והפעם הדברים חמורים עוד יותר: בודקים את עמדות הציבור בנושא פוליטי ראשון במעלה – ומתעלמים מ-20% ממנו רק בגלל שהם ערבים. זוהי הדרה פסולה ביותר ומסוכנת ביותר, העלולה להוביל למחוזות אפלים.

שני נושאים פרסונליים לסיום. האחד: אורלי לוי-אבקסיס פרשה מישראל ביתנו אבל לא מהכנסת. הגיע הזמן לקבוע, שח"כ הפורש מסיעתו – להבדיל מפילוג של שליש ממנה – חייב להחזיר את המנדט. לוי-אבקסיס, כמו 119 עמיתיה, נבחרה במסגרת רשימה ובמימון של רשימה ועל מצע של רשימה. לא מתאים לה – תתכבד ותאפשר לבא בתור להיכנס לכנסת. השני: יהודה גליק ייכנס לכנסת במקומו של יעלון. לגליק נעשה עוול רב בתקשורת, שמציירת אותו כפעיל ימין קיצוני. עמיתי איציק וולף, המכיר אותו היטב, אומר שמדובר באדם מתון, פתוח וערכי מאין כמותו. חוץ מזה, נראה עכשיו את המשטרה מונעת ממנו את זכויות היסוד של חופש התנועה וחופש הפולחן, כולל בהר-הבית.