בית המשפט העליון יפרסם מחר (יום ג', 31.5.16) את פסק דינו בעניינו של יונתן היילו. איך אני יודע? משום ש"מטה המאבק למען יונתן היילו" דאג לעדכן את כתבי המשפט. וזה מציף את הניסיון החמור ביותר הזכור לי להשפיע על תוצאתו של משפט פלילי.
רקע קצר. היילו, חייל בן 20 ממוצא אתיופי, הורשע בהריגה ונדון ל-20 שנות מאסר. הוא טוען, שההרוג היה מי שאנס אותו בילדותו ואיים לאנוס אותו שוב. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות העניין לא עומדת לו הטענה להגנה עצמית, משום שחלף זמן רב בין המעשים לבין ההריגה ומשום שהוא לא התלונן מעולם על אותן תקיפות.
זכותו של היילו להעלות כל טענת הגנה ולערער. לא צריך אפילו לומר זאת. זכותם של מי שמאמינים בחפותו לסייע לו במימון ההגנה. גם את זה לא צריך לומר. אבל אסור באיסור חמור ומוחלט לנסות להשפיע על התוצאה - וזה בדיוק מה שעשה מטה המאבק, כפי שהוא עצמו מספר:
"לפני כשנה וחצי התייצבו אלפי ישראלים לצידו של יונתן היילו ובאמצעות הפגנות, מכתבים וסרטונים הביעו את תמיכתם בצעיר וקראו לשחרורו. במקביל, אנשי ציבור ואנשי בריאות הנפש קראו גם הם לצדק והביעו את חששם מהמשמעות של המשפט של יונתן עבור נפגעי תקיפה מינית וטראומה".
להודעה מהיום
מצורפת קישורית לגילוי דעת, הנושא את הכותרת "על בית המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות של הפגיעה המינית במקרה של יונתן היילו". יותר ברור מזה - לא יכול להיות. אומנם הכותרת הולכת קצת יותר רחוק מאשר הטקסט, אבל לא הרבה יותר רחוק: "עלינו להבין לעומק את הנסיבות שגורמות לאנשים באותם מקרי קיצון לנהוג כך, להתאים את הכלים המשפטיים למציאות של נפגעי אלימות ותקיפה מינית קשה בנסיבות מחמירות וליישמם כבר במקרה הנוכחי של יונתן היילו".
על גילוי הדעת הזה חתומים עשרות אישים, שחלקם אמורים לדעת היטב מה פירוש סוביודיצה ומה פירוש ניסיון פסול להשפיע על בית המשפט: השופטת בדימוס
סביונה רוטלוי, פרופ' עמנואל גרוס, מספר עורכות דין וגם חמישה חברי כנסת -
עליזה לביא,
תמר זנדברג,
מרב מיכאלי,
יואל רזבוזוב ו
מיכל רוזין - שברגיל יבואו בטענות אם בית המשפט העליון יתערב בעבודת החקיקה שלהם.
תאמרו:
חופש הביטוי. לא נכון. לחופש הביטוי, כמו לכל זכות אחרת בחברה דמוקרטית, יש מגבלות. כל זכות בחברה דמוקרטית נתונה לאיזונים מול זכויות וערכים אחרים. כבר אמרתי ואומר זאת שוב: הזכות לחיים אינה אוסרת על המדינה לצאת למלחמה ואינה מחייבת אותה לספק כל תרופה לכל חולה. חופש הביטוי מוגבל בדיני לשון הרע והגנת הפרטיות, מוגבל בביטחון המדינה ומוגבל גם כאשר נעשה בו שימוש כדי להפעיל לחץ פסול על בית המשפט.
מי שרצה להביע את עמדתו בעניינו של היילו, יכול היה לבקש להצטרף לדיון כידיד בית המשפט. אם היה מתקבל - דרכו הייתה סלולה. אם היה נדחה - סימן שאין לו מה לתרום להכרעה השיפוטית. דווקא במדינה דמוקרטית, בה חובה לשמור על עצמאותו של בית המשפט, אין להשלים עם נסיונות להשפיע על הכרעותיו ובמיוחד בתחום הפלילי.
הפעולות למען היילו חוצות את כל הקווים האדומים. המארגנים שלהן לא מותירים מקום לספק: "אנחנו מגיעים כדי לתמוך ביונתן ולהסתכל לשופטים בעיניים כדי שיבינו שהחברה הישראלית מחכה לפסק דין של צדק. השופטים יכולים לשלוח מסר של הבנה ותמיכה בנפגעי תקיפה מינית ויש להם גם את הכוח לטרוק להם את הדלת בפרצוף. סיפורו של יונתן נגע בעולנו ואנחנו מקווים שפסק הדין יביא עמו תיקון. המאבק יימשך עד שיונתן ישוחרר". כלומר: אם פסק הדין לא ייראה להם - הם ימשיכו להיאבק נגדו.
הגיע הזמן לשים קץ לפעולות כאלו. אין מקום להפגנות של נשים מחוץ לבית המשפט בזמן משפטו של
משה קצב, אין מקום ללחצי פייסבוק בעניינו של רומן זדורוב, אין מקום למטה מאבק בעניינו של יונתן היילו. לא ניתן ביד אחת לצאת נגד נסיונות לפוליטיזציה של בתי המשפט בכלל ושל בית המשפט העליון בפרט, וביד שנייה ללחוץ עליו בתיק ספציפי. הפרת כלל הסוביודיצה בתיקים פליליים היא עצמה עבירה, והגיע הזמן לטפל בה בהתאם.
