ד"ר צילה זן - בר צור, חוקרת פולקלור, מפזרת ביד נדיבה ובנפש חפצה את בשמיה בין דפי הספר. מעבר לעונג שבוודאי היה לה בעת כתיבת הדברים, מי שנהנה עכשיו מן המתת הריחנית והמענגת הזאת הם הקוראים, ואביא מילים מגב הספר המיוחד הזה: "מציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש". ואכן כך. המחברת מביאה דברים שלקטה מזקני המשפחה והעדה והביאה אותם לאחר מחקר בן חמש עשרה שנה, שהוליד בין השאר את הספר הזה.
ומי היא אם כך המחברת שלנו ואיך הגיעה אלינו לאחר הכול?
פנג'ה הזקנה נולדה בכוורת מתוקה של דבורים בתוך גזע חלול של עץ אפרסק. בשל כך היא ידעה להכין תרופות מפרופוליס ומדבש ולרפא הולכי רגל שנחו בצל העץ. לאן אתם הולכים? הייתה שואלת אותם מאז הייתה ילדה קטנה... שביל אחד הוביל את כל הולכי הרגל ליעדיהם. פנג'ה הזקנה הייתה כמו אימא שלי. אולי היו אלה הולכי הרגל שהשאירו אותי מנחה לפנג'ה הזקנה. היא אהבה אותי כמו שהדבורים אהבו אותה. היא לימדה אותי לעקוץ ולרפא. היא הזינה אותי בחלות דבש ובאפרסקים בשלים. היא לימדה אותי שאלוהים זה הענן שנמצא בדיוק מעל העץ בעונת השלכת וגם בעונת הלבלוב. היא לימדה אותי את הסוד המתוק של החיים. (עמוד 9) הדמויות המיוחדות שבקטעים השונים, בפרקים המתחברים, בסיפורים הקצרים, הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה, והמיילדת שלוחשת לכל נולד ולכל נולדת את תפילתה לחיים, וזו שמלקטת עצמות של ציפורי שיר שהתייבשו מעל גגות הבתים, ודודה אסתר שנולדה במדבריות המלח באירן, והנפח הזקן שנושא ברזלים שחורים על כתפיו השחוחות אבל זרועותיו חזקות, וסבא שהיה שר בעודו רוכב על חמורו בדרכי המשי, "עינייך השחורות קורעות את ערפילי הלילה", שר כך ומחַמֵר, וזה שיכול לכתוב קיצורו של סיפור על גרגר של אורז בעזרת שערה משפמו של נמר - כל אלה הן דמויות שמרחפות וחיות את חייהן בין קירות אדמדמים ובין עצי בשמים בקנדהאר, כאשר הנשים רוקחות את העלים ואת הפֵרות יחד עם אהבותיהן, תשוקותיהן ותפילותיהן ולחשיהן בסירים על גחלים, חוברות בדרך קסם לעצים ולצמחים וחייהן דבקים אלה לאלה בשרף הנוטף מן העצים.
ח'אנום תוּת הייתה אשתו השלישית של עץ הסְפרים הזקן, סבא מספר לי וקוטף עלים של תות לבן ומלמד אותי להכין דפים בשיטה עתיקה כמו שח'אנום תוּת לימדה אותו כשהיה ילד. ונשים יכולות להתחתן עם עצים וללדת ילדים? אני שואלת, ומרגישה את סיבי העלים נקלעים לנייר בצבע הידיים של סבא שלי. נשים יכולות הכול, סבא מגלה לי באוזן את הסודות של ח'אנום תות..... כשאני מתחילה לטפס הוא קורא לעברי: עץ התות צומח עכשיו בלב שלך. הנה אני מחזיק בשורשים. אל פחד, ילדה, המשיכי לטפס גבוה פנימה. (עמוד 19) כך מלמד אותה הסבא שלה שנעשה עיוור, שכמו רואה עדיין מעבר לעפעפיו וחש בכל הדברים, ומה שמצער אותה היא העובדה שלא יוכל לראותה יותר. כשהיה מסוגל, כשראה, לימד אותה לכתוב, קליגרפית, וכאשר לא דייקה היה רוטן ומעיר גם על הרווחים הלא זהים בין המילים. אבל היא, הילדה, הייתה מתרצת ומסבירה לו שהרווחים האלה הם המקומות בהם היא נחה. כעבור שנים, סומא ופוחד מפני המוות ועיניו דומעות, היא נכמרת ואומרת לו שהמוות הוא בסך הכול כמו אותם רווחים שבין המילים, שאפשר לנוח בהם.
וכמה אהב סבא את סבתא. "מהרי לאישה הזקנה ואמרי לה שאני אוהב אותה כמו שיונק הדבש אוהב את שיח הורדים שלה", מבקש היה מנכדתו משנחה עליו לפתע הרוח.
כשמעדה סבתא בדרכה לבית התפילה, סבא שלי הוא ששמע את התפוררות האדמה תחת כפות רגליה של אהובתו, וממרחק נשא את שמה וקרא: "הו מַחְ'בּוּל אהובתי, כמה שאיפות רוח אצטרך עד שאגיע אלייך?" והוא לא לקח כהרגלו את מקל ההליכה. האדמה פעמה את הלמות לבה של אהובתו והנחתה את צעדיו. ובהגיעו אליה כרע הרך ומישש את רגליה ואמר לה: "בואי ואשא אותך על גבי." והוא נשא אותה על הדרך הביתה ואמר לה: "תבטיחי לי, אהובתי, שלא תלכי לפניי לעולם." ובעיניו הסומות נקוו הדמעות. והיא הנהנה על צווארו, וידעה שזאת כל האהבה שתוכל לתת לו ברגע ההוא. (עמוד 77) הרבה היא רושמת על סבא שלה, ועל סבתא גדולה ועל סבתא קטנה. בכלל, את עיקר הדמויות מאכלסות נשים, כי לאחר הכול אליהן כוון המחקר שעשתה על אותן נשות אפגניסטן. אומַר כי קשה שלא לצטט את כל קטעי הספר, להנאת הקריאה ולהחייאתן של תחושות נוסטלגיות רחוקות ושל דמיונות מרחפים, של עולם רחוק ושונה שמעלה ריחות, שבו נשים יכולות להינשא לפי בחירתן לעצים השונים ולפרוח מתוכם כמו הפירות הטובים שהם מעניקים. זה ספר של הינתקות, של הרפיה ושל חלימה, של התמסרות לדמיונות ולדמויות שכמו עלו מסיפורי אגדה.
בהקדמה לספר כותבת המחברת: "כל אשר שמעתי נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים, את חכמתם של זקני השבט, גברים ונשים, ואת תרבותם של יהודי אפגניסטן." ואומר כי היא מטיבה כל-כך למשוח במכחולה את הצבעים.
כשאלוהים היה מאיים על חיי הילודים שיילדה אָמֶה, (המיילדת - י.כ.אלרן) היא הייתה עולה על גג בית התפילה בְהֶרָאת וקוראת לו: "רבונו של עולם, המת אותי אלף מיתות ואל תיגע בנשמת אפו של זה היילוד." ואז הייתה מצביעה על השליות המיובשות של היולדות שרקמו עץ חיים בתוכם, ובנשיפת אפה מקימה את כל העצים השכובים לעמידה, וגג בית התפילה היה הופך לגן הכי יפה של אלוהים. (עמוד 117) כל חיבור המחרוזת הזה הוא משהו מעולם אחר, והוא כמו שירה עתיקה שבה אנשים יכולים לרחף בנפשם ולהיות כציפורים, בעוד הנשים הזקנות שלא יוצאות מבתי החמר שלהן, "יושבות במטבח סביב כירת בישול ממולאה בצימוקים וביח'ני נַפס, (מרק הנפש). הן היו מדליקות את האש במזמורים שהן למדו מהעפרוניות, מהכנריות ומיונקי הדבש." כך הדברים, ולא בכדי הריביתי לצטט כי כל שורה מדבררת טוב ממני את עצמה.
לבסוף, אם אני זקוק לגילוי נאות הריהו כאן: הוצאת צבעונים מפרסמת מזה עשור שנים את ספריי האחרונים, אך לא יהיה הוגן מצדי לא להמליץ מסיבה זו על הספר, שהוא עונג צרוף וראוי שיהיה לידינו כשנרצה לחלום ולרחף, או לתתו במתנה למי שניחן בשאר רוח, שיש בו מן החלום ובתוכו דר משורר, זאת בזכות קטעי הפרוזה היפה הרקומים בו ופורצים את אזורי החלום.
הנה כך היא מסבירה בעמוד 51:
אני נוסעת אל המדבר לכתוב את הסיפורים ששמעתי מהזקנות הלבנות ששמעו את הסיפורים מבעלי הכנף האדומים המקננים על עץ החיים. סבתא מח'בול שלי אומרת שכל אישה ראויה שתהיה לה על הכתף ציפור סוד שכזאת. היא יודעת מה היא אומרת. אני למשל תפסתי אותה פעם בחלום נושפת רוח על עוף החול, והוא קם ואמר לה במתיקות שכזאת: "אני כל כך אוהב אותך, נֶנֶה (אימא), עכשיו מתחשק לי שתאפי לי נַאן (לחם - י.כ.אלרן) ותספרי לי מאיפה באתי." - (צילה זן-בר צור: "כותבת במקל של כורכום", הוצאת "צבעונים" 2016, 174 עמודים)
