בפעם האחרונה ראיתי אותו ב-19 ביולי 1996. זה היה מעמד היסטורי מרגש מאין כמוהו. "הגדול מכולם" הדליק את הלפיד האולימפי בטקס פתיחת המשחקים האולימפיים באטלנטה. מחלת הפרקינסון כבר היכתה בו, אבל מוחמד עלי עשה מאמץ אדיר, ולעיני עשרת אלפים מטובי הספורטאים בעולם ומאות מיליונים שצפו בטקס בכל רחבי הגלובוס, עמד במשימה. ביום שישי (3.6.16) המתאגרף שהפך על פיו את עולם האיגרוף, הלך לעולמו בגיל 74. התחושה שלנו באצטדיון הייתה מרגשת עד דמעות. ידענו שאנו עדים לא רק למעמד שהוא מרטיט מעצם טיבו, אלא שמדובר בעיקר במחווה היסטורית. מדינה דרומית בארה"ב מעניקה את הכבוד הגדול ביותר שספורטאי בודד יכול להגיע אליו, לכוכב-על שחור, צאצא לעבדים דרומיים. ג'סטה שכמה שנים קודם לכן עוד הייתה נראית בג'ורג'יה כחזיון הזוי, יש מי שיאמרו: חזיון ביעותים. המתאגרף מוחמד עלי - במקור: קסיוס מרסלוס קליי ג'וניור, שנולד בלואיוויל קנטאקי - הטביע את חותמו על תקופה שלמה עד כדי כך שהוכתר כ"ספורטאי המאה". הוא היה שילוב נדיר של מתאגרף כבד (בסביבות 96 ק"ג) עם מהירות וזריזות רגליים ששיגעו את יריביו (כותרת אחד מספריו נשאה את השם: "נשמה של פרפר", זכר לתיאור המפורסם שבו תיאר את עצמו: "אני רוקד כפרפר ועוקץ כדבורה"). אבל היכולת המקצועית המופלאה שלו, שסייעה לו לזכות בכתר העולמי במשקל כבד כבר בגיל 22, הייתה רק צד אחד של מוחמד עלי. הצד המרתק לא פחות הייתה אישיותו הצבעונית. עד להופעתו נשלטה הזירה בידי מתאגרפים כבדים, חלקם טיפוסים מאיימים נוסח מייק טייסון, עילגי לשון, שדיקלמו בעיקר את הטקסטים שהכתיבו להם אמרגנים זריזים. מוחמד עלי היה חלומם של העיתונאים. שחצן, פרובוקטיבי, בעל מענה לשון חריף, שנהג להתגרות ביריביו ואף הירבה להקניטם ללא רחם, גם במהלך הקרבות עצמם.

חמשירים לפני הקרבות

עולם האיגרוף הקודר רווי הדם, העשן והימורים מפוקפקים, התעורר לחיים חדשים. באותה תקופה (1964-1963), כשהייתי בתחילת דרכי ככתב ספורט במעריב, התמחיתי בהנאה רבה בתרגום מאנגלית לעברית של החמשירים שחיבר קסיוס קליי (לפני ששינה את שמו), ובהם לעג ליריביו העתידיים. השיא היה לקראת הקרב שלו ב-1964 על התואר העולמי מול סוני ליסטון. את ליסטון, בעל עבר פלילי, חזות מאיימת וקשרים עם המאפייה, כינה קליי "The Ugly Bear" ("הדוב המכוער"). הוא לא הסתפק בכך והכריז כי "אחרי שאנצח את ליסטון אתרום אותו לגן החיות"... לא כל פרשני האיגרוף התמוגגו מכישרונו הספרותי של קליי. אחדים מהם סברו כי בסופו של דבר לא יופיע קליי "הפה הגדול" בזירה מול ליסטון האימתני. אבל בקרב עצמו נולדה האגדה. קליי שלא הפסיק לרקוד סביב ליסטון וחמק מרוב מהלומותיו הכבדות, הוכרז כמנצח בנוק-אאוט טכני בסיבוב ה-7. בקרב הגומלין שנערך כעבור שנה, כבר הושג הנוק-אאוט הטכני אחרי שתי דקות(!), לאכזבת צופים רבים שעוד ניצבו במזנונים בתור לרכוש בירה... זמן קצר לאחר שזכה בכתר העולמי, שינה קליי את שמו למוחמד עלי והצטרף ל"אומת האיסלאם". מאוחר יותר גם התאסלם. כאשר ב-1967 סירב להתגייס לצבא האמריקני שלחם אז בוויטנאם, הוא נדון למאסר והתואר העולמי נשלל ממנו. שלוש שנים לא התאגרף וחזר לזירה רק אחרי שב-1971 ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין שהרשיע אותו. חזר - וזכה עוד פעמיים בכתר, בשנים 1974 ו-1978.

כשקליי צייר את זאב

הזכרונות מעלילות קסיוס קליי/מוחמד עלי, החזירו אותי לסיפור שסיפר לי זאב ז"ל, מגדולי הקריקטוריסטים שקמו לנו בארצנו, ומי שזכה באינסוף פרסים, לרבות פרס ישראל לתקשורת. הכרתי את האדם הנפלא הזה בעל הכישרון העצום ולב הזהב במעריב, כאשר התוודה פעם באוזני שהוא חובב ספורט מושבע. זאב יליד הונגריה (שמו האמיתי היה יעקב פרקש, בהונגרית "פרקש" פירושו זאב), נהג לנסוע למשחקים האולימפיים, בתחילה על חשבונו, ולהעביר לנו איורים וקריקטורות של ספורטאים פרי יד הקסמים שלו, יצירות מקסימות שנולדו במהלך שיטוטיו בכפר האולימפי. "יום אחד", סיפר זאב, "הסתובבתי בכפר האולימפי ברומא (1960), כשלפתע פגשתי חבורה של ספורטאים ממשלחת ארה"ב, מתאגרפים. ביקשתי רשות לציירם והם הסכימו. כשסיימתי פנה אלי אחד מהם, ענק שחור וביקש לראות מה עשיתי. הוא הציץ בדף אבל כשביקשתי את הבלוק חזרה, אחז בו בחוזקה וסירב להחזיר. הוא חייך ואמר לי: 'עכשיו אני אצייר אותך'. כשגמר החזיר לי את בלוק הציור ונפרד ממני לשלום". את הדף הזה שמר זאב מכל משמר, עד יום מותו ב-2002. בתחתית הדף התנוססה חתימה של הענק האמריקני השחור: "קסיוס קליי, האלוף האולימפי החדש". קליי דייק בנבואתו. באותו יום ממש זכה במדליית הזהב במשקל חצי-כבד. ב-1964 כבר הונח הכתר העולמי במשקל כבד על ראשו.