המוות לא יציל אותנו מהגעגוע, אבל הגעגוע יציל אותנו במותנו. כי הנשמה, בעלותה אל מקורהּ, במקום להיבלע במחשכי האינסוף – תְּזַהֶה, בעודה צפה בממדים שאין להם שֵם, את חוטי האהבה והגעגוע שהיא טוותה כאן, בעולם הבכא, ותיאחז בהם. במרחב שאין בו תחילה ואין אחרית, זוהי האחיזה האפשרית היחידה אני נוטה לחשוד שהאושר הנצחי המזומן לנו בעולם הבא איננו אושר טהור של כ"ד קראט, אלא מישור תודעה דינמי יותר (גם מלשון דין, אם תרצו), אשר נסוכים בו זרמים של תוגה. זאת, מסיבות 'טכניות', כלומר האנרגיה הדיאלקטית שאמורה להתקיים בין שני הניגודים, אך גם מסיבה נוספת, שתצוין בהמשך.
והנה, כאשר שמעתי לראשונה את 'אוניית הסתיו' של
סשה ארגוב, אחזה בי התפעמות. לו יכלו אוזניי לדמוע, הן היו עושות זאת. לא רק בגלל הקסם המלנכולי של שיר נידח וחידני זה, שהתמקם אצלי מיד באלפיון העליון של הזמר העברי לדורותיו הצפודים – אלא גם משום שהשיר, תפשתי בהמשך את מה שקלטתי מיד, כמו משקף את הרעיון שגם ברקיעים העליונים, כמו ברקיע האדמה שלנו, לא שוררת אידיליה מזוקקת, אלא שזורים בה בהכרח נימים רכים של עצב וכיסופים, ואולי אף של התאומים המנטליים שלהם מקוטב הדין – ייאוש ותסכול.
לכאורה, אין מה להתרגש; הלוא "נימים של עצב וכיסופים" ניתן למצוא בכל שיר עברי איכותי. אך מה שהופך את 'אוניית הסתיו' שיר נדיר מאוד, ואף מאודיים, הוא קסמו הטורד. והוא טורד משום שהפרקים שלו, הנשמעים כמו סחרחורת של יופי ונעימות, נושאים נימה של איום – כפי שקרוסלה בסרטים אמריקניים נושאת עליה, על-פי רוב, רוצח במרדף.
אמנם האיום בפרקי השיר רָמוּז בלבד, אך אין ספק כי ארגוב, במכחול השקוף והעדין של ה'כמעט', זרע איום בעיצומה של פסטורליה זוהרת, במקרה זה פסטורליית סתיו. לתחושה זו של עכירות מאיימת אין עוגן במישור המילולי של השיר, אשר חתום עליו
אהוד מנור. רק המוזיקה יוצרת אותה.
מה פשרו של איום זה? אולי זהו האיום שגלום בעצם מושג האושר, כנרמז במילה עצמה – אור עם שי"ן. אור עם שיניים. זרימה עם זיזים. הפזמון של 'אוניית הסתיו', שנשמע כמו שירת מלאכים, כמו נועד להפיג את האיום, ולהבטיח לנו שאחרי הכול, האור חזק יותר מהסיגים הדבקים בכנפיו. היוונית, אגב, מודעת למורכבותו זו של האושר האנושי, כמתבטא במילה "אֶוּדַימונִיָה": החלק החיובי באושר מקורו בדַימוֹן (עוצמה, אלוהות), אך הוא מהווה רק השתקפות, ועל כן הוא אשליה (אֶוּ), מסביר אהרון שבתאי.
את האיום הגלום בפרקי השיר ניתן להסביר גם באופן מהותי יותר – בראיית המוזיקה כמי ש"חותמת את התהומות", כפי שהבורא חתם בשמו את התהומות (מדרש תנחומא). לפי הקבלה זו, בכל מוזיקה טובה מבצבץ בהכרח משהו אפל, טרגי, בשל המגע ההדוק שלה עם העולם הפרמורדיאלי. אם נמשיך את רעיון זה שלפיו המוזיקה והקב"ה שניהם "חותמי תהומות", נגיע למסקנה נוספת: כפי שהבורא הוא ערובה לקיומו של עולם מסודר הנשלט על-ידי חוקים, לבל תתפרץ שוב התהום, המוזיקה היא ערובה לסדר בתוך ערב-רב של צלילים. אך אם היא בעלת ערך, היא משמרת משהו מתחושת האיום ב"טביעה" בתוך מהומת צלילים בולענית וקמאית.
ל'אוניית הסתיו' ממד מהפנט מובהק. ניתן להסביר זאת בעובדה שסשה ארגוב כתב למעשה מוזיקת טרנס. לא תִּרְעוֹשֶת הטרנס החד-אונתית, אלא טרנס במובן של מֶעֱבֶר: שיר שהוא מעבר לדיאלקטיקה הרגשית המקובלת של עצב-שמחה, אהבה-בדידות, מתח-השלמה. זהו שיר טרנסצנדנטלי הממריא גבוה מעל הניגודים האנושיים המוּכרים, אך בה-בעת משמר את טעמם המקורי. מין ריחוף שמיימי הנגוע ב"עֲקִיבוּת הכּוֹסֶף, ורתיקוּת של עצבת-כפייה" (כניסוחו של הגרפולוג שלמה אודם, שניסה לתרגם לעברית מונחים דיאגנוסטיים כמו אובססיה, ויצא תחת ידיו תרגום פיוטי למדי).
ומדוע גם שָם, גבוה, באחו הנצחי של האור, יש כנראה נימין של תוגה? אולי משום שזהו עולם האמת, אשר בו נודעת לנו מלוא האמת על עצמנו, על נפשם של האנשים הקרובים לנו, על ההישגים שיכולנו להגיע אליהם, על היצירה ההיא שלא הספקנו, על השכן שגר לידינו והחמצנו את גדלות נפשו. אולי תיוודע לנו גם זהותו של "האהוב שֶמִבַּעֲד לאהוב", כלשונה של אגי משעול. ייתכן שתיוודע לנו גם האמת על העולם, לרבות סודות הטבע. אולי גם משום כך יש להתפלל לעילוי נשמתו של נפטר. שהרי אם הנשמה אכן צריכה לשאת את כל כבודת האמת הזו, היא תתקשה להמריא אל הספרה הבאה, זו שכולה חסד. זו שאין בה תחושת החמצה.
למזלנו, צוות הווי נח"ל, המבצע את השיר, לא היה מודע מן הסתם למשמעויות מרחיקות-העוף של היצירה, ולכך שהאונייה הזו שטה אל אופקים מטפיזיים. אחרת, גרונם של החיילים היה עלול להתלעלע ולא לספק את ההגשה הצלולה, אשר מזומנה לנו במוזאון היוטיוב.
