הבדיחה הקבועה בבית משפחת אלשיך הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה. לאורך השנים, בכל פעם שעלתה תמיהה כלשהי על תפקוד המשטרה, שירה הייתה אומרת לבעלה: "אז לך תהיה מפכ"ל ותשנה את פני הדברים". או אז כולם היו מגיבים בצחוק גדול, כי הרי לא ייתכן שרוני יהיה מפכ"ל, יש לו מסלול ועתיד בשב"כ. לימים, כשהודיעו בני הזוג אלשיך לילדיהם על כך שאביהם התמנה למפכ"ל המשטרה, אמרו כולם בחיוך: אימא, זה בגללך...". רוני ושירה אלשיך (53) הכירו בנעוריהם בבני עקיבא. היא התגוררה בשכונה הירושלמית רמת אשכול והוא היה מדריך חוץ שהגיע מקריית ארבע. יחד הדריכו את שבט צוריאל. שנה לאחר שהתגייס לצה"ל ואחרי היכרות של כמעט חמש שנים הם נישאו, בידיעה שעתידו של רוני מתוכנן כאיש צבא הקבע. על הזוגיות שנבנתה אל תוך ההתמסרות לתפקיד מספרת שירה: "הדבר הכי קשה שהיה לי לאורך השנים הוא השבתות. באמצע השבוע השגרה סוחפת, אבל אם רוני לא היה בשבת או מוקפץ בשבת הייתי מתעצבת ומדוכדכת". ובכל זאת, עם כל הקושי, שירה התנהלה כשלושים שנה בהתמסרות לתפקידיו של בעלה במערכת הביטחון: "כשבן הזוג עושה משהו מאוד משמעותי זה מקל על חיים מהסוג הזה. אלו חיים מאתגרים, זו זוגיות אחרת, שונה לגמרי. אי-אפשר לבנות על לצאת או לשתות קפה ביחד בבוקר. בתקופה שבה הוא היה בצבא לא שמעתי ממנו שבועיים ברציפות, ובחצי השנה שבה היה במלחמה בלבנון לא דיברנו". לאורך השנים, הקפידה שירה להשאיר לילדיה דמות יציבה וקבועה שתהיה איתם, ונשארה בבית או עבדה בגן וסיימה את שעות העבודה בצהריים עם הגעתם של ילדיה הביתה. יחד עם ההיעדרויות הארוכות של בעלה, שירה מפתיעה ומספרת כי הוא מעולם לא החמיץ אף לידה של שבעת ילדיהם: "הייתה לו סייעתא דשמיא. המשפחה חשובה לו כל כך, ותמיד זה הסתדר שהוא יגיע ללידה. רוני הוא איש משפחה. כשהיה חוזר הביתה הוא היה מחזיק את העיניים כדי להישאר עד סוף הסעודות ולא נזרק לישון. עם כל ההיעדרות הוא היה מאוד נוכח. הילדים הרגישו חוסר, אבל גדלו למציאות הזאת ולכן לא הגדירו זאת כחוסר. הם יודעים שככה הם חיים".

חיי אשת שב"כ

לאחר שבע שנים ביחידת החבלה של הצנחנים, הם הגיעו לצומת: "בשלב מסוים עלה רעיון ללכת לשב"כ, כשהוא עבר לשירות הפכתי ממודרת. הוא לא היה יכול לספר לי מה הוא עושה וקצת קיטרתי על המידור הזה. במשך הזמן למדתי לא לשאול". גם כאישה היו לשירה רגעים לא קלים כשהיא אינה יודעת מה ממלא את יומו של בעלה. "כל כך הרבה שנים הלכתי אחרי רוני בידיעה מוחלטת שמה שהוא עושה זה מאוד חשוב. אף פעם לא ידעתי ממש מה הוא עושה, גם כי לא יכולתי וגם כי טכנית לא ראיתי אותו הרבה במהלך השבוע. בשיחות טלפון הייתי רושמת מראש מה אני רוצה להגיד, כמו רשימת מכולת, כדי לא לשכוח דבר. הזמן לשיחות היה קצר וממוקד". לפני כארבע שנים התמנה רוני לתפקיד סגן ראש השב"כ וסיכוייו לקבל את תפקיד ראש השירות הלכו ועלו. "מצחיק להגיד, אבל היה ברור שהסיכוי שלו לקבל את תפקיד ראש השב"כ היה מאוד גבוה, וכל פעם ששאלתי על זה או כשאמרתי ‘כשתתמנה’, הוא היה אומר: ‘שירה, את כבר מינית אותי, אבל יש רק ממליך מלכים אחד, ואם הוא ירצה שאהיה ראש השירות זה מה שאעשה’. ובכל זאת, ידעתי - עד כמה שאפשר לתכנן - שלכמה שנים הבאות אני יודעת מה הולך להיות, ידענו מה המסלול. אבל הקב"ה בא ואמר לנו שעם כל מה שחשבנו יש מישהו שעושה את הסדר בעולם". אחרי הצעות שחזרו ונשנו וסירובים מצד רוני, החליטו הוא ושירה שאולי יש מסר משמים בעובדה שלא מוותרים לו ושואלים אותו כל פעם מחדש האם יקבל את תפקיד מפכ"ל המשטרה. "היו התחבטויות מאוד קשות. זו הייתה תקופה של פגישות רבות, כשבראשונות לא ידעתי שרוני פשוט סירב. הוא מועמד לראש שירות, אז תפקיד המפכ"ל בכלל לא היה על הפרק. כשהפניות חזרו ונשנו, ידעתי שהוא צריך ללכת על זה. זה מהפך במחשבה. הוא נקרא לדגל. כל החיים אתה רואה את עצמך כשליח של עם ישראל, גם בתוך השירות הוא נקרא לדגל הרבה פעמים ודחה לימודים וכו’, אז עכשיו לא? רק כי יש תפקיד נחשק שעומד ברקע?"

מה היה הלבט המרכזי שצף כשהתלבטתם?

"המצב של המשטרה כשהוא נכנס לתפקיד, וכל שבוע פרשייה רדפה פרשייה, לא היה טוב. ובכלל, כשאומרים משטרה לא נהיה לך טוב על הלב. אז את שואלת את עצמך למה הוא נכנס. אבל בפירוש רוני כל הזמן אומר שהוא עובד עם אנשים כל כך טובים, ערכיים, וקומץ עשה שם רע לכל המערכת. הוא מתאר ומספר על פרויקטים מדהימים של המשטרה. אנחנו מכירים את השוטר שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל יש עוד הרבה מעבר". על השוני בין שתי המערכות שאותן הכירו מקרוב, השב"כ והמשטרה, מספרת שירה: "המשטרה והשב"כ הם שני גופים שונים לגמרי. בשב"כ זו עבודה מודיעינית נסתרת לגמרי, לא באור הזרקורים. בשב"כ הרגשנו בתוך משפחה כי היינו שם הרבה שנים. אני מניחה שאף על-פי שלא גדלנו עם המשטרה, גם שם נרגיש ככה. אבל גם פה וגם בשב"כ רוני היה ועודנו טוטאלי בתפקיד והעבודה היא סביב השעון". מיד עם קבלת התפקיד צבאו על דלתם של בני הזוג אלשיך בגבעת שמואל עיתונאים רבים כדי לראיין את שירה ולשמוע פרטים על המפכ"ל החדש. שירה, שלא רגילה בראיונות ומאוד מתרחקת מכך, הדפה את אינספור הפניות. כבר מההתחלה היא הבינה שבמשחק התקשורתי, הכללים שונים והאתיקה לא תמיד משחקת תפקיד. כשלקחו באחד מאתרי החדשות פוסט על זריקת אבנים שהיא שיתפה בפייסבוק כדי להראות לכאורה שגם אשת המפכ"ל אינה מרוצה מעבודת המשטרה, היא הבינה שכל דבר יכול לשמש כנגדה. כיום היא משתפת בפייסבוק מתכונים בלבד.

מאז שרוני נכנס לתפקיד, התקשורת מתקשה להתמודד עם אי-ההדלפות מתוך עבודת המשטרה.

"אחד הדברים שמאוד היו חשובים לו זה לעבוד ולא להיות בתקשורת, והוא ידע מההתחלה שלא ייתכן שהתקשורת מנהלת וקובעת את סדר היום של המשטרה. זה לא נכון לעבוד כל הזמן מול תקשורת. בשביל זה יש דוברת, ולא כל אחד אומר מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ויש לו גיבוי מלא לכך מהקצינים ומתוך המשטרה. זה משהו שייחלו לו, אבל איש לא רוצה להיות הראשון שעושה שינוי כזה. זה היתרון הגדול שהביאו מישהו מחוץ למשטרה. הוא לא היה בקליקות ואין לו קשרים קודמים, הוא עושה את העבודה שלו ואנשים צמאים לזה ומפרגנים לזה. הרגישו שאם רוצים לעשות שינוי אמיתי קשה להביא מישהו מבפנים. רגע לפני הוא היה איתם וכמותם, והם לא יסתכלו עליו כמו על מישהו מבחוץ".

מאפלה לאורה ציבורית

בכניסה לחנייה של בית המגורים בגבעת שמואל שבו נמצאת דירתם, יש שער עם עמדת שמירה המאוישת 24 שעות ביממה שהוצב בעקבות התפקיד החדש. מאז התמנה לתפקיד המפכ"ל ויצא מצללי השב"כ אל אור הזרקורים, בכל מקום שאליו הם הולכים, ניגשים אל המפכ"ל הטרי המוני בית ישראל ומבקשים לומר מילה טובה וגם, איך לא, לצלם תמונה משותפת למזכרת. "אנחנו צוחקים שבחמישה חודשים יש לו פי מאה תמונות מאשר בכל חייו... אנשים עוצרים אותו, לוחצים יד, מברכים, מאחלים הצלחה. רק על זה אפשר לכתוב, זה מדהים. רואים את הפרגון של האנשים. זה שינוי גדול שמשפיע על כל יציאה שלנו מחוץ לכותלי הבית, כי עד היום איש לא הכיר אותנו. כאדם אנונימי אתה יכול ללכת לקניון או לחנויות, לבחור, להתלבט. כיום חוץ מהזקיף בשער יש על הבית מצלמות שהותקנו, ויש על רוני שני מאבטחים דרך קבע מתוך צוות של שמונה בחורים מדהימים שיש לי רק דברים טובים להגיד עליהם. אנחנו מרגישים משפחה והם תמיד משתדלים שיהיה לנו נוח ובסדר, אבל זה תמיד לבוא עם פמליה, גם כשיושבים בבית קפה. המשמעות היא שאין לי פרטיות. יצאנו בשבוע שעבר לעשות הליכה בפארק הירקון, המאבטח ליווה אותנו כל הזמן לאורך כל הסיבובים שעשינו. קפצנו לאיקאה, והם איתנו. לפני רכישות אני משתדלת לעשות את כל הסקר לבד ואז לקחת את רוני כדי להחליט מה קונים. זה נושא שאני עוד צריכה להתרגל אליו. הפרטיות היא בארבעת הקירות". "אני תמיד צוחקת על רוני שסרגל עקום לידו. הוא ישר ואיש אמת, ויש אנשים שזה לא עושה להם טוב והמטרה שלהם היא לבקר לשם הביקורת. למשל, כשהוא התמנה לתפקיד ניסו באמצעי התקשורת לברר אם הבית בכוכב השחר נמצא על קרקע מאושרת. כשקנינו את הבית רכשנו אותו מהיישוב וזה לא היה במודעות עד שהתחיל השיח על התב"ע בשנים האחרונות. אבל רוני עבר את ועדת טירקל שמאשרת את ניקיון הכפיים וטוהר המידות לפני שזה עובר למינוי ממשלה. השופט טירקל אמר עליו שהוא בין הבודדים שעבר את הוועדה ללא רבב. גם על הסיכות המשרדיות שהוא מביא עם הדפים כדי לעבוד בבית - אנחנו צוחקים שבטח הוא לוקח אותן בחזרה למשרד". לשירה חשוב מאוד להישאר צנועה ולשמור על הפשטות המאפיינת אותה: "אני מתפללת על רוני בכל יום, מבקשת מה’ שישמור עליו ושהוא יצליח וגם מבקשת להישאר במקום שלי, לא להשתנות בגלל איזה מעמד שהגעתי אליו. לא להגיע לגאווה או התנשאות". נדמה כי גם שירה וגם בעלה אוהבים את הקשר הבלתי אמצעי עם עם ישראל, שמחים לעזור ועונים בלבביות לפונים. "פונים אלינו אנשים מכל קצות הארץ וכל סוגי הבקשות, אם זה בעיות אישיות ואם זה רצון להתגייס למשטרה. הרוב עובר דרכי, אני עושה העתק-הדבק להודעות ושולחת לרוני. זה משהו חדש, אף פעם לא תיווכתי או עמדתי באמצע, ופתאום אני צינור להעברת מסרים ובקשות. רוני אוהב את האנשים ואת הקשר איתם, ואנשים מרגישים בנוח כי הוא עושה זאת בחיוך ובשמחה. הוא אדם שמסביר פנים והוא תופס את התפקיד שלו ככזה. פעם ניגשו אליו שלוש ילדות קטנות בקניון וביקשו להצטלם והוא נענה לכולם".

המפכ"ל הדתי הראשון

מרגע שהמפכ"ל החדש נכנס לתפקידו, ניסו להכניס אותו למשבצות שונות. על כך אומרת שירה: "כולם רוצים לנכס אותנו לעצמם: תימנים, ימניים, דתיים, מתנחלים, נתיב מאיר, בני עקיבא... אבל לא אני ולא רוני מרגישים שאנחנו מייצגים מגזר מסוים אלא את הציבור הישראלי. בכלל לא חשבתי על זה במונחים של מפכ"ל דתי ראשון. אני עדיין בהתרגשות מעצם התפקיד שהוא לקח על עצמו. הוא שליח של העם לא של מגזר. כל מה שרוני הגיע אליו הוא עשה בעשר אצבעותיו. איש לא דחף אותו והכול שלו, אף מגזר לא פתח לו שערים בשום מקום. כשרוני היה בצבא היה די חריג להיות איש קבע דתי. גם בשירות, עם השנים יותר ויותר חובשי כיפה נכנסו והציבור הדתי השתלב. אבל מעולם רוני לא עשה את התפקידים הללו בגלל שהוא דתי ולא הרגיש שזה עוצר או מקדם אותו. עכשיו אנחנו מרגישים, בתקשורת בעיקר, שיש אנשים שזה מפריע להם, אולי כמה עיתונאים שכיפה על הראש עושה להם בחילה וכתבו נגדו עוד לפני שהם ידעו מי הוא. אבל רובו המוחלט של עם ישראל הוא מסורתי וכיפה על הראש לא עושה לו רע. זה לא ענייני לבקר ולפסול בגלל כיפה או מקום מגורים, לכן אנחנו מתייחסים לכך כאל מלחמה בעולם הערכים שהוא מביא איתו". לפני כארבע שנים, עם התמנותו לתפקיד סגן ראש השב"כ, עברה משפחת אלשיך לגבעת שמואל אחרי שהתגוררה 25 שנה ביישוב כוכב השחר, מעבר שדרש משירה המון כוח להתמודד. "תמיד ידענו שבשלב כלשהו נצטרך לעבור ולהתקרב לעבודה של רוני מכל מיני סיבות. אבל כשהגיעה העת לעשות זאת היה לי קשה מאוד להיפרד מהנוף האנושי ובכיתי מאוד. רוני אפילו הציע לפרוש כדי שלא אצטער. אמרתי לו: ‘אני הולכת אחריך 30 שנה, עכשיו אני אגיד לך לפרוש?’. זה לא עבר לי כאופציה במחשבה. זה ברור שזה מה שאנחנו עושים. לקח לי שנה וחצי לעכל את השינוי, אבל הגענו לקהילה מדהימה שמזכירה מאוד את אופי האנשים בכוכב השחר. רוני איש רחב אופקים ועשיר מבחינה רוחנית, והכניסה לקהילה מגוונת הייתה לו טובה, ואני לומדת לבנות חברויות בסגנון אחר. אם לפני כן הייתי פוגשת את החברות בתליית הכביסה ביום החופשי, היום זה אחרת. היום הגיל אחר, המצב המשפחתי אחר, ובגלל שתמיד הייתי אישה של בית הרגשתי כמו דג מחוץ למים. הייתי צריכה להתאפס על עצמי. היום אני מגלה עד כמה העיר הזאת נגישה ונעימה ויש בה כל מה שצריך. הסתגלתי מאוד לנוחות הזאת. נכנסנו לקהילה מאוד חמה ולבבית". לשירה חשוב להדגיש כי הזוגיות שלהם מושתתת על אהבה ורצון הדדי. "אני מודעת ליכולות של רוני וזה נותן כוח לחיות חיים כמו שלנו. אנחנו לא יחידי סגולה, כל אחד יכול לעשות את זה. אני מעריצה שלו והוא שלי. זה בא ממקום של אהבה גדולה ולא מתוך מקום קורבני. רוני הוא איש משפחה מפנק, והוא לא מפסיד אף חג ומפרגן, וכשיצאתי לעבוד בגן הדבר היחיד שהדאיג אותו היה מתי יהיה לי זמן ליצירה. זה משהו מאוד הדדי. יש פה שותפות והערכה מלאה".