היכרותי הראשונה עם מגי הייתה וירטואלית לחלוטין, דרך אמצעי המדיה הפופולרי ביותר במאה הנוכחית - הפייסבוק. אפילו לא "חברה" שלי, אלא הסתננות דרך חברים משותפים דרכם יכולתי להציץ לקיר ולפוסטים שלה. הצצתי ונפגעתי! אישה יפה ואקזוטית, ברוכת כישרונות, שהצליחה לגשר בסגנון ייחודי משלה את שני תחומי האמנות הטבועים בדמה ובנפשה: מוזיקה וציור. עקבתי אחריה זמן מה ו"העזתי" וביקשתי ממנה חברות...והיא אושרה!
ציוריה משכו את ליבי כמו גם נגינתה באירועים שונים שהוקלטה והושמעה דרך וידאו בפייסבוק. הפרחתי ליקים רבים ומדי פעם גם תגובות, ותמיד נשארתי עם טעם של עוד. והנה יום אחד קיבלתי הזמנה אישית למופע יחיד שלה בשם: "לא שווה סיכת ראש", מופע סולו שלה, דרמה אישית, שילוב של משחק ונגינה בפסנתר, כאשר ברקע ציוריה המשקפים בסמלים את נפתולי חייה המורכבים, את המשברים, או כפי שמגי עצמה אמרה לי, ואני מצטטת אותה: "האמנות שלי היא תוצר של חיי, הרפתקאותיי, חוויותיי, חלומותיי, ובכולם כחוט השני עובר המוטו המביע את הקונפליקט הגדול שליווה אותי במשך שנים של נוקשות מול החופש".
הגעתי למופע המרגש ביותר ובעקבותיו נפגשנו לראיון TETE A TETE במקום שקט ורגוע שאיפשר לי להכיר גוונים נוספים באישיותה ובסיפור חייה המרתק. מגי נולדה בטביליסי, עיר הבירה של גרוזיה, למשפחת פפיסמדוב, משפחה מבוססת כלכלית ותרבותית. אביה עסק בייבוא סחורות טובין מרוסיה לטביליסי והצליח להעניק למשפחתו חיים נוחים. בחופשות הקיץ מגי נסעה עם הוריה למוסקבה וללנינגרד, צ'ופר נפלא לילדה הסקרנית בעלת הדמיון, צ'ופר שהעשיר אותה ביותר.
עם מכחול ביד בגיל 3 התגלה כשרון הציור ונאמר עליה שהיא נולדה עם המכחול ביד. היא התגלתה כילדה מחוננת ביותר. בגיל שמונה קנו לה פסנתר גרמני איכותי והיא התקדמה בנגינתה במהירות. למרות זאת, מגיל מוקדם ביותר, ידעה מגי שהציור הוא שדיבר אליה יותר מכל תחומי האמנויות.
בבית שמרו על מסורת לייט, קידוש ביום שישי, בית כנסת בחגים, ארוחת יום שישי ושמירה על הכשרות. השפה בבית - גרוזינית, אם כי גם שלטו בשפה הרוסית. עד עלייתה ארצה למדה מגי באזור יוקרתי וסיימה את כיתות בית הספר היסודי ג' ו-ד'.
על ישראל לא ידעה הרבה, למדה על מלחמת ששת הימים וידעה ש"היא שייכת לעם גיבורים". בנוסף ידעה שסבתה, אם אביה, וחלק ממשפחתו, גרו באשדוד. למרות שהיהודים לא סבלו מאנטישמיות ולא היו פרעות והם לא איבדו את הצביון היהודי ובתי הכנסת שלהם היו מפוארים ומקור לגאווה, ולמרות מלחמת יום הכיפורים שרק הסתיימה, החליטו הוריה מטעמי ציונות לעלות ארצה ולהתאחד עם שאר בני המשפחה.
שלבי ההתארגנות כללו את מכירת הבית וחלק מתכולתו, כולל הפסנתר הגרמני, והטמנת המזומנים, כלי הכסף והזהב במקומות מוסתרים בבגדים ובמזוודות, אוצר משפחתי שלמעשה היווה את הביטחון הכלכלי היחידי לעתיד הלא נודע בארץ. הדרך לארץ עברה מגרוזיה לברסט, הגבול הכי מערבי, משם לוורשה ולבסוף לווינה, שם עצרו ליום-יומיים. כמעט כל העולים שהגיעו מרוסיה התפזרו ולא המשיכו דרכם ארצה. חלקם המשיכו לארה"ב והשאר נשארו באוסטריה. מגרוזיה הגיעו רק שלוש משפחות והן עלו ארצה.
נחיתה לא רכה חווית ההגעה לשדה התעופה בלוד נחרטה בזיכרון מגי כטראומה קשה. "חיכינו זמן רב בשדה. ביקשנו לעבור לאשדוד כי שם הייתה המשפחה של אבא. הפקידים סירבו ונתנו לנו את עכו. משפחה נוספת שהייתה עמנו ספגה יחס נוראי והם פונו בכוח כמעט אלים ליעד בלתי רצוי להם. אבא החליט להתנגד, אסף אותנו ויצא החוצה ללא תעודת עולה ועצר מונית. הנהג ביקש 300 דולר עבור נסיעה לאשדוד. אבא נדהם, הבין שהוא 'עובד עליו', ציווה על כולנו לעזוב את המונית ובאותו רגע עברה מונית נוספת שראתה אותנו ועצרה. הנהג היה חבר טוב של אבא מגרוזיה, ממש מלאך שאלוהים שלח אותו אלינו. הוא לקח אותנו לאשדוד".
אני מקשיבה למגי היפה כאשר היא גולשת במנהרת הזיכרונות. למרות שהייתה כבת 11 בעלותה ארצה, אין לה שמץ של מבטא, היא מדברת בשטף כצברית אמיתית. "נכון, יש לי אוזן מוסיקלית. מיד הרגשתי שישראל זו ארצי ולמדתי את השפה במהירות. אני שולטת על מספר שפות ואין לי מבטא זר באף אחת מהן".
משפחה אמיצה היא משפחתה של מגי, ולאחר חודש באשדוד החליטה שיהיה טוב יותר לגור קרוב לתל אביב, בבת ים, ובעיר זו החלו את חייהם בישראל. "היה לי טוב בישראל. שם בגרוזיה נחשבתי לברווזון מכוער כי הייתי רזה והם אוהבים שמנמנות... לא עניתי על הקריטריונים שלהם... ותוך יום הכל השתנה, פתאום נחשבתי לילדה יפה, סיפור הברבור הקלאסי". בניגוד לקשיי הקליטה של הוריה, חיי החברה שלה פרחו, היא ניגנה בהופעות בית הספר וידעה שישראל היא המקום שלה.
שתי מכות קשות אבל לא לעולם חוסן. יום אחד פרצו לדירתם וכל הכסף ודברי הערך נגנבו. "פשטו לנו את הצורה, נותרנו חסרי כל". לאביה זו הייתה מכה קשה. לא הייתה פרנסה. הוא פתח חנות למתנות ברחוב בן יהודה בתל אביב. כמעט 40 שנה עברו והוא מעל גיל 70 ועדיין מחזיק את אותה חנות וחווה עליות וירידות. חייה היפים של מגי פסקו בגיל 14 כאשר חוותה טראומה קשה ביותר שבעקבותיה הפסיקה לנגן ולצייר "וכמעט הפסקתי לחיות".
כאשר הגיעה לגיל הגיוס הייתה מגי במצב נפשי ירוד ביותר וכדבריה: "הייתי סמרטוט", ולא הייתה מסוגלת להתנגד לנישואי הכפייה שלה עם גבר עשיר ביותר מהעדה הגרוזינית, נוהל גרוזיני שהתממש כאן בארץ. זו הייתה מכה נוספת למגי שכבר הייתה צברית לכל דבר והנה החופש שלה לבחור את אהבתה נשלל ממנה. היא המשיכה לקמול ורק בנה אילן שנולד מנישואים אלה חיזק אותה.
מהר מאוד הבינה שהיא לא תהיה מוכנה לוותר על חופש וחירות, ולמרות הקשיים, לאחר שמונה שנות מאבק קשות מול בעלה ומשפחתו החזקה והאמידה, ויתרה על הכל, יצאה ביד אחת עם בנה וביד השנייה עם שתי מזוודות, והפכה להיות האישה הראשונה בעדה הגרוזינית שהתגרשה.
מגי הזכירה לי במקצת את נורה, הגיבורה במחזה המפורסם "בית הבובות" של הנריק איבסן הנורווגי, שבסופו היא מורדת בתפקידה כאישה הקטנה ועוזבת את הבית בטריקת דלת ובכך הפכה לסמל של הנשים הפמיניסטיות. המחזה נכתב בשנת 1879, ומגי שלנו חיה במאה ה-21 במסורת גרוזינית נוקשה לא פחות.
בחזרה לאהבה הישנה החופש הביא אותה למחוזות בם חשקה. היא סיימה תואר ראשון במוזיקה במכללת לוינסקי והחלה ללמד מוזיקה. החזרה לאהבתה הישנה, הציור, נבעה לאחר שביקרה בתערוכה של לוסיאן פרויד, כאשר ראתה את ציורו "דיוקן עצמי" וחוותה את כל הקמטים שחרשו את פניו, את השקערוריות והבליטות, והתחברה לחוויות שיצאו "מהבפנוכו" שלו החוצה. היא רצה לביתה, הוציאה את כל חומרי הכתיבה והציור ולאחר לילה שלם מצאה עצמה בבוקר מרוחה בצבעים. זה היה קתרזיס אמיתי, הזדככות. היא השתחררה סוף-סוף מהטראומות הקשות שעברה והחלה בתנופה יצירתית כאשר הכיוון הראשי היה תחום הציור.
ציוריה מאופיינים בסגנון אישי אמנותי המייחד אותה. יש בהם את המוטיב של שילוב המוזיקה בציור והמוטו החוזר של הנוקשות מול הגמישות. מיצב "המטרונום" מבטא אולי יותר מכל את המאבק של מגי בין שני האלמנטים של חייה: הכבלים והקצב הנוקשה מול החופש והמעוף. בצדדיו של המיצב רואים את השעון האנלוגי, שעון החול והמטרונום, המייצגים את הקצב, את הרקע הגרוזיני הנוקשה, את הנישואים בכורח; ולעומתם החופש מתבטא בצבעוניות, באלמנטים המוסיקליים המסמלים בחייה של מגי את ההתנערות מנישואי הכפייה למרות הקשיים.
ציור במגוון סגנונות היצירה "ריתמוס" שהוצגה ב-Times Square כחלק מתערוכה בינלאומית מקוונת ראשונה מסוגה, צוירה באקריליק על מצע עץ מחוספס ונגיעות שפכטל וטיט, שילוב של חומרי בניין ועץ היוצר מצע גס ומחוספס שהופך את היצירה למורכבת ומרשימה יותר. הציור "הפסנתר המעופף" של המראה ונחיתה, הציור "הריקוד" בהשראת מאטיס בו הדמויות הרוקדות הופכות לתווי נגינה, וגם ציור הנייר המושלך, דף התווים עליו הייתה מוזיקה נפלאה שנזרק על הרצפה, כמו שמגי הושלכה וגם כהבעה למאבק האמן וייסוריו.
הקונפליקט התמידי הזה מתבטא גם בציור מסילת הברזל שהוא מפגש המקבילים ציור ומוזיקה, ועל המסילות מצוירים התווים של אחד המזמורים האופטימיים מתוך "הקנטטה של באך". היפה בציורים הוא שהצופים יכולים לפרש את המשמעות בצורה שונה ורבים ראו בציור זה סמל לשואה. ד"ר אנטון בידרמן כתב: "המסילות מציינות את הזיכרון והגעגועים 'הכאן/שם' 'ת"א/ טביליסי' ואלה נפגשים בפרספקטיבה של הזמן, בפרספקטיבה של התודעה ובפרספקטיבה הציורית כערך וכדרך מהמציאות לאמנות".
דיוקנה העצמי של מגי בחצי עירום כאשר שערותיה רטובות וגופה עטוף בשמלת תווי מוזיקה, קיבל את השראתו כאשר הייתה במקלחת ובעת הרחצה הרהרה על פסוקי המוזיקה. מגי מציירת בסגנונות שונים ומתחלפים - רישום, ציורי שמן לפי האסכולה הקלאסית, ציור מופשט, מיצבים על בסיס עץ עם שכבות של חומרי בניין קשים ועוד. ציוריה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל.
עוד קצת זמן בד בבד עם התחזקותה הנפשית, הרגישה מגי שהיא מוכנה לחיים משותפים עם הגבר הנכון. היא פגשה את אהבתה החדשה, את הלל קוקטק, "לא ממוצא גרוזיני, אבל את טיול השורשים שלי הוא עשה בג'יפים בגרוזיה" מחייכת מגי. נולדו להם שני ילדים שזכו באח בוגר מנישואיה הראשונים.
כאמור, בימים אלו מועלה מחזה יחיד בשם: "לא שווה סיכת ראש", דרמה אישית שלה בה היא משחקת את עצמה ומספרת בגילוי לב על חייה ועל שתי החוויות הקשות שעברה, כאשר היא מגוונת את הופעתה בנגינה על הפסנתר ובציוריה המוצגים ברקע. הבמאי הוא שולי כהן המחלק את חייו המקצועיים בין הארץ לפריז, שם הוא מרצה כפרופסור באוניברסיטה.
ההצגה קיבלה המלצה על-ידי קרן תרבות אמריקה-ישראל AICF ותועלה במוזאון אשדוד במרכז מונארט ובמקביל בסטודיו של מגי רום ברמת-גן.
יש לה למגי תוכניות רבות נוספות ורעיונות יצירתיים רבים. כל מה שהיא צריכה זה זמן, ולנו נותר לעקוב אחריה ולא להחמיץ את הופעותיה ויצירותיה.
