המוכתרים היהודיים בנגב

מעצבי דמות המוכתר העברי בשלושת המצפים ו-11 הנקודות.

המוכתרים הראשונים: בעדה ובקהילה

ניסים אלקיים

ניסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, שהיה נתין עות'מאני התמנה על-ידי השלטון הטורקי בשנת 1908 למוכתר הקהילה היהודית הקטנה בעזה. שליטתו בשפה הערבית ובקוראן, ידיעתו הרחבה במנהגי הבדואים וקשריו הטובים עם השלטון ועם כפרי המחוז - הביאו לבחירתו כחבר במועצה הצבאית המחוזית. הוא התיידד עם השיח' אל-עטאונה שמכר את 6000 הדונם הראשונים בנגב ליהודים בשנת 1912 וסייע בידי ראשי היישוב ברכישת אדמות רוחמה ( ג'ממה). אלקיים היה המוכתר הראשון הממונה מטעם השלטון העות'מאני שעיצב את יסודות הקשרים בין היהודים לבדואים בנגב: שמירה על יחסים טובים עם השכנים באמצעות משא-ומתן הוגן כבסיס עיקרי ליכולת ההישרדות באזור. לדידו של אלקיים- היהודים יספקו לבדואים תרופות, עזרה רפואית, מים, סלילת דרכים וסיוע חקלאי באמצעות הכלים החקלאיים הכבדים בחוות רוחמה. הבדואים כתמורה לכך, ישמרו על חיי המתיישבים, יכירו בזכותם להתיישב בנגב, לרכוש בו קרקעות, לערוך בו ניסיונות חקלאיים ועוד. בסיס יחסים זה אומץ בשנות הארבעים על-ידי מוכתרים מתונים, בעיקרם יוצאי תנועות הנוער שאימצו בהשקפת עולמם את הערך האידיאולוגי של "אחוות עמים".

משה גורדון

בראשית 1920 לאחר כיבוש באר שבע בידי הבריטים, דרשה הקהילה היהודית הקטנה כי כל פרסום רשמי באנגלית יתורגם לעברית; לתבוע מהערבים בעיר ומהבדווים בסביבה לכבד את מנהגי השבת ולעמוד על זכותם להיות מיוצגים בכל אירוע רשמי של הממשל. ואכן ביולי 1920, נערך טקס רשמי להחלפת המשטר הצבאי בעיר למנהל אזרחי, ולמחרת, נפתח בית הכנסת ששוקם בטחנת הקמח של גורדון-שניידרוביץ. בשלהי יולי 1920, קיבלה הקהילה היהודית בבאר שבע הכרה במעמדה הרשמי מצד השלטונות ומשה גורדון מונה למוכתר הקהילה. מעמדו הושווה למוכתרי הקהילות המוסלמית והנוצרית שהיו גדולות בהרבה. המוכתרים המוסלמיים היו אחראיים על שטחי שדות וכפרים בסביבה ואילו המוכתר היהודי והנוצרי התמקדו באחריות על שכונה מצומצמת. בדצמבר 1923 הוא הוזמן כמוכתר לייצג את הקהילה היהודית בחתונת בנו של הנציב העליון.

מיכאל הנגבי - "מוכתר המוכתרים"

בשלהי יולי 1937 עלה קיבוץ כפר מנחם על הקרקע וחבר הקיבוץ, דוד קרון, יצר קשרים עם שבטי הבדואים בצפון הנגב במטרה להשיג ידיעות עבור הש"י. קרון התמחה במשא-ומתן עם הבדואים בדבר רכישת קרקע וסייע לעשהאל צוקרמן לסיים את רכישת קרקעות דורות, רוחמה וניר עם ולחרוש אותן "פוליטית". הוא כובד על-ידי השבטים, עשה סולחות וסיפק להם צרכי חקלאות ובריאות. סייע לש"י בהבאת ידיעות חשובות ובהשגת נשק. בשנת 1943 היה למוכתר הרשמי של כפר מנחם ולימד את גרעין הפלמ"ח של "השומר הצעיר" את אורחות החיים של השכנים הבדואים ואת הדרכים ליצירת דו-קיום עמם. בעת הקמת 11 הנקודות אימן קרון את המוכתרים הצעירים בנושאי מודיעין. מוכתרי היישובים שקמו בהמשך כולל שלושת המצפים בשנת 1943, למדו ממנו רבות בכל הקשור להשגת מידע, נשק ויצירת יחסים טובים עם השבטים השכנים. קרון היה למדריך המוכתרים. ביולי 1939 עלה קיבוץ נגבה על קרקעות בית עפה ולמחרת, קיבל מיכאל הנגבי כתב מינוי למוכתר היישוב מאת קצין המחוז עארף אל עארף. מיכאל דיבר מעט ערבית ולא היה בפניו כל דגם של "פעילות מוכתרית" הנדרשת בישוב המבודד נגבה המוקף ב-12 כפרים ובשבטים נודדים. הקק"ל עסקה בהשלמת משבצת הקרקע עבור נגבה ונציגיה עברו מכפר לכפר והציגו את הנגבי כמוכתר הצעיר והחדש של נגבה. מאחר שיצר קשרים טובים עם ראשי הכפרים והשיח'ים צורף הנגבי לצוות שביצע "חריש פוליטי" של קרקעות גת וגלאון. הנגבי הסדיר עם מוכתר פלוג'ה קבלת מגרש עבור כליה הכבדים של הקק"ל והוזעק לסייע ברכישת 8000 דונם עבור קיבוץ בארות יצחק. בהמשך, ולאור ניסיונו וקשריו הטובים עם הממשל הבריטי בעזה, היה הנגבי לאחראי לקבוצת חורשים שעבדה בקרקעות המצפה בית אשל. מעמדו וניסיונו הפכוהו "למוכתר המוכתרים". הנגבי עמד בראש "ועד הגוש" בדרום ודרש ממושל המחוז ביל מק-גיי הכרה בוועד כמייצג את היישובים במחוז עזה; גיבוש נוהל קשר קבע בין הצבא והמשטרה הבריטית לבין נציגי הועד; סיוע בטיפוח היחסים עם השכנים הבדואים; השתתפות נציג הוועד בוועדה המחוזית לבנין; וסיוע טכני וכספי לביצוע ניסיונות חקלאיים, לסלילת כבישים, למתיחת קווי מים ושיפור איכות הטיפול הרפואי ביישובים היהודיים ובמאהלי הבדואים. במקביל, ללא ידיעת השלטון מונה הנגבי למפקד הש"י בנגב. הנגבי הזמין את קצין החקלאות לדורות ורוחמה והראה לו את הישגי הניסיונות החקלאיים שם והשיג עבור המתיישבים תקציב להמשך העבודות. בעת הנחת קן המים מניר עם ליישובי הנגב עבר הנגבי בין השבטים והשיג שקט שאפשר את מתיחת הקו בקרקעותיהם. הנגבי קידם את אישור נשיאת נשק עבור המוכתרים; הקפיד על חלוקת מים שווה ליהודים ולבדואים; וכיו"ר גוש היישובים בנגב דיווח ישירות לגולדה מאיר (מאירסון) מהמחלקה המדינית של הסוכנות על קצינים בריטיים שנטו לצד הבדואים. הנגבי עיצב דמות של מוכתר שמחד-גיסא היה למתווך מטעם השלטון הבריטי בין הצבא לבין היישובים החדשים ואחראי מטעמם על ביצוע תקנות תפקיד המוכתר ומאידך-גיסא, היה לנציגם של המתיישבים בפני הבדואים ששילב דרכים (עיתים בהדברות ועיתם בתגובה תקיפה) ליצירת דו-קיום בנגב ולמניעת שפיכות דמים הדדית.