השופט: משה תדמור-ברנשטיין, בית משפט השלום בתל אביב המועד: יום שני, 16.5.2016, שעה 15:00 הנושא: תביעות קטנות הודעה מראש: השורות הבאות כוללות רק חלק ממה שהתחולל באולמו של השופט משה תדמור-ברנשטיין בשעה וחצי שישבתי בו. הדיונים היו כה מפורטים וכה מייגעים, עד שתיאור מלא שלהם יצריך הרבה יותר מאשר המסגרת הרגילה של המדור - וכבר אני רומז על הבעיה הגדולה של תדמור-ברנשטיין.
התיק הראשון הוא סכסוך בין בעלי רכב לבין בעלי מוסך על תיקון שנעשה במכונית. "אני יכול לשבת? אני אחרי ניתוח", מבקש התובע ותדמור-ברנשטיין כמובן מסכים: "ודאי, חבל שלא אמרת קודם". הוא יורד לפרטי-הפרטים של המחלוקת ומקפיד על רישום מדויק בפרוטוקול. "מכרת את האוטו? למי מכרת? עם הגיר א'? למה הוצאת עוד 1,000 שקל? את האוטו מכרת עם איזה גיר בתוכו? עכשיו אתה הולך ליפו עם גיר א'. מה זה ה-10,000 שקל האלה?".
תדמור-ברנשטיין מחניק צחוק למשמע אחת התשובות, מעיין בתיק, חושב וממשיך לשאול: "מתי לקחת את הגיר ב' ליפו? כמה ימים? ואתה חשבת שהוא מתוקן? אז למה לא לקחת אותו לראובן שירכיב אותו ברכב? תסביר לי עוד משהו. איך תיקון גיר אצלו עולה 6,500 ואצל אבו סייף זה עולה 10,000? בכמה כסף מכרת את האוטו? אז איך אני יודע - אולי במכירה של האוטו, מכרת את זה כגיר משופץ, נכון?".
"אני לא מבין את ההיגיון" עוברות עוד כמה שאלות ותדמור-ברנשטיין ממשיך: "אני אומר - ואל תכתבי - אני רק אסביר לך. מר ז'אנו, בכל הכבוד, הוא לא אחראי להצלחות שלך בחיים. אתה יכול לבקש ממנו להחזיר לך את הכסף; אתה לא יכול לבקש ממנו כמה ששילמת ביפו". תדמור-ברנשטיין מנסה לקדם פשרה בין השניים, אבל בינתיים מאפשר לנתבע לגולל את גרסתו בלי למקד אותו בשאלות. "רגע, עכשיו אתה לא מדבר", הוא מהסה את התובע.
כעת תדמור-ברנשטיין מתחיל לרדת לפרטי-הפרטים: "מה המחיר שסיכמתם? אני לא מבין, אתה תיקנת לו שני הילוכים. הגיר הראשון, הוא נסע איתו". תדמור-ברנשטיין מבקש לדעת כמה עלו הגירים ושואל: "איפה חג'בי בשלב הזה?" - ופונה לתובע: "סליחה, מר חג'בי". תדמור-ברנשטיין מחייך מדי פעם, וחייבים להודות שאכן יש קטעים משעשעים בדבריהם של השניים; שופט הוא בן אדם.
תדמור-ברנשטיין ממשיך לחקור את הנתבע: "אני לא מבין את ההיגיון. אתה איש מקצוע שמשפץ גיר; למה היית צריך לשלם לצד ג'? עכשיו אני חוזר לשאלה המקורית שלי: מתי שילמו לך? אז למה החשבונית זה חג'בי?". הנתבע: "מותר להגיד משהו?". תדמור-ברנשטיין: "קודם תענה, אחר כך תגיד". הנתבע אומר שהחשבונית הייתה על שמו של מוסך אחר, תדמור-ברנשטיין מחפש, מוצא אותה ומאשר שאכן כך. בינתיים הטלפון של התובע מצלצל פעמיים. "אדוני, אני מבקש שתכבה את זה", והוא משיב: "חדש, לא יודע איך".
אחרי עוד כמה בירורים, אומר תדמור-ברנשטיין לשני הצדדים: "אני עכשיו רוצה לבקש מכם לדבר איתכם מחוץ לפרוטוקול. זה לא מחייב, אבל אני רוצה לראות אם אפשר להתקדם. יש פה קושי. מובהר לצדדים שבכל שלב שהוא הם רשאים לבקש לחזור לפרוטוקול". תדמור-ברנשטיין פונה לתובע: "לך יש בעיה בתיק, כי אתה לא דיברת איתו ולא הבאת את מי שדיבר איתו, לא הבאת חוות דעת אם השיפוץ של הגיר טוב או לא. לך יש בעיה" - מגיע תורו של הנתבע - "שכנראה לפחות אחד הגירים ששיפצת לא עבדו, והשני עבר עוד שיפוץ".
השניים מתחילים להתווכח ותדמור-ברנשטיין מתערב: "לא באתם לבית המשפט בשביל לצעוק אחד על השני, את זה תעשו אחר כך". הוא נותן להם להתווכח עוד קצת, רושם משהו לעצמו ופונה אליהם: "אני אתן לכם הצעה. אני אקבע טווח בין סכום לסכום, ומחר תקבלו במייל פסק דין. זה לפי 79א: זה דרך פשרה ואני לא מנמק. אם תרצו - אני אתן פסק דין. אפשר לתת לכם הצעה? אני מציע שהנתבע ישלם בין 1,000 ל-1,800 שקל.
"פסק דין יכול לדחות לגמרי את התביעה ויכול לקבל, אני אצטרך לחשוב ולקרוא שוב את התיק. [פשרה] זה בלי ערעור, אבל זה מבטיח לכם כמה אתם תשלם וכמה אתה תקבל. אתם לא חייבים לענות עכשיו, תחשבו עשר דקות". שני הצדדים מסכימים, אבל הנתבע רוצה לדעת האם התשלום כולל מע"מ. תדמור-ברנשטיין משיב: "אני לא מייעץ בזה. זה מורכב. תתייעץ. לא אחזיק אותך במתח, זה יהיה מחר".
"זה בשביל האמינות" התיק אומנם הסתיים בפשרה, אבל במקום חצי שעה - הדיון נמשך 55 דקות. רק בשעה 15:55 יכול תדמור-ברנשטיין לפנות לעוד תיק שנקבע לשעה 15:00. תדמור-ברנשטיין ממשיך מיד, מברר איפה התובעת (שומרת על הילדה) ומוודא שלנתבע אין בעיה שרק בעלה נמצא (בתנאי שהוא מייצג את שניהם). הוא מבקש מעדו של הנתבע להמתין מחוץ לאולם: "זה לא נגדך, זה בשביל האמינות".
הסיפור הוא על חוזה בין התובעים לבין הנתבע על הוספת מרפסות שמש לבניין בו התגוררו. מאחר שהעסק לא התקדם עד שבני הזוג עברו דירה, הם ביקשו את כספם בחזרה - והקבלן סירב. תדמור-ברנשטיין נכנס שוב לפרטי-פרטים ("המרפסת טובה רק לאנשים שבכיוון השמש? איך בונים אותה?") שלא כולם בהכרח נחוצים להכרעה במחלוקת. "אנחנו תכף ניכנס לדקויות, אני רוצה קודם להבין את הרוח", הוא אומר לצדדים.
לא נלאה אתכם בכל השאלות הרבות של תדמור-ברנשטיין. הוא רוצה לדעת מי בדיוק החתים את התובעים על החוזה, מה כתוב בחוזה שלהם מול הרוכש הנוכחי, כיצד בדיוק ביקשו מהקבלן שיחזיר את כספם ועוד ועוד. חלק מהפרטים חשובים, אבל דומה שניתן היה לוותר על שאלות אחרות ולמקד טוב יותר את הנותרות. עוברות דקות ארוכות עד שתדמור-ברנשטיין מגיע לעיקר, כאשר הוא שואל את הקבלן: "תראה לי לפי איזה סעיף [בחוזה] הכסף מגיע לך. אתה התחייבת בחוזה, למה שתסתור אותו?".
הקבלן מפנה את תדמור-ברנשטיין לסעיף בחוזה, אבל תדמור-ברנשטיין סבור שדווקא סעיף אחר עשוי לפעול לטובתו - אבל ממש לא בטוח. התובע טוען ששכנה אחת קיבלה בחזרה את הכסף, אבל אין הוא יודע את שמה. הקבלן חוגג: "לא ניתן להוכיח" שהיה כזה פסק דין. תדמור-ברנשטיין מצנן את התלהבותו: "לא הייתי ממהר להסתתר מאחורי 'לא ניתן להוכיח'. אם היה פסק דין כזה, גם אתם הייתם צריכים להראות אותו". מאוחר יותר יודה הנתבע, שהיה פסק דין שניתן בהעדר הגנה ולאחר מכן הושגה פשרה.
"זו לא שיחת איום" "אולי יהיה נכון במקרה של התובעים שעזבו את הבניין ועדיין לא הוצאתם היתרי בנייה, להיענות למבוקש על ידם", מנסה תדמור-ברנשטיין את מזלו מול הקבלן. הנתבע טוען שהעיכוב לא היה בגללו, תדמור-ברנשטיין מעיין בהסכם, שואל עוד כמה שאלות וכמו בתיק הקודם - מציע להם לשמוע הצעה מחוץ לפרוטוקול:
"אם נגיע למהנדס [העד מטעם הקבלן], עלול להיות פה פסק דין. יש לך פה אדם" - הוא פונה לקבלן - "שיש לו סיבה למה הוא מבקש את הכסף. הוא אומר: 'אני עזבתי את הבניין, אתה לא סיימת את החוזה מול העירייה, מגיע לי מה ששילמתי - 2,000 שקל. אתה תמשיך מול הדייר [הנוכחי]; איך אתה בא ואומר לי: אתה לא בסדר?'. ללכת על פסק דין, זה סיכון שיהיו עוד אנשים".
הקבלן מתחמם ואומר שהוא יכול לתבוע מבני הזוג 10,000 שקל, ותדמור-ברנשטיין מעמידו מיד על מקומו: "זו לא שיחת איום". כעת יש לו הצעה לתובע: "לך אולי יספיק שאם הדייר [הנוכחי] ירצה לקנות [את המרפסת], תקבל שיפוי?". הצדדים מדברים ביניהם בשקט ולעניין, תדמור-ברנשטיין מאפשר להם זאת בחוכמה ובחיוך, וחוזר להצעתו:
"אני חוזר על זה שפסק דין מסוכן לשניכם. אם אני אדחה את התביעה, יהיו הוצאות. אם אני אקבל, יכולים לבוא אחרים. בין [סעיפים] 3.1 ל-6.1.1 [לחוזה בין הקבלן לדיירים] יש סתירה". הקבלן מנסה להסביר, אבל תדמור-ברנשטיין לא קונה את זה: "אם לך יש זכות לבטל את החוזה, עכשיו קראת לי, למה לו אין זכות? בחוזים אני מבין קצת יותר ממך". תדמור-ברנשטיין מציע שהקבלן יחזיר 1,000 שקל ויתחייב להחזיר את היתרה אם הדייר הנוכחי ישלם לו. התובע מסכים, הנתבע מסרב, ואחרי 45 דקות של דיון - המהנדס נקרא להעיד.
השורה התחתונה: בתביעות קטנות חשובות מאוד הסבלנות והיכולת לתת לצדדים שאינם מיוצגים להתבטא. אבל תדמור-ברנשטיין ממש מגזים, ועובדה שכל תיק נמשך כפליים מן הזמן שנועד לו. תביעות אלו אמורות להתברר במהירות וביעילות, אבל אם אחרי שעה של דיון התוצאה היא שיש צורך לתת פסק דין - הזמן לא נוצל כיאות. יעילות: 6. מזג שיפוטי: 8. 