המחזה "פליישר" שעלה לראשונה בקאמרי ב-1993, עבר לרגל העלאתו בתיאטרון הבימה שינויים בהתאם למצב, לבימוי ולקאסט. הנועזות שבהצגה מאירה את עיני הצופים לבעיות שרובם לא חוו, ופותחת פתח עם תקווה, שאולי אם נשית את ליבנו לקורה - אולי תימנע הצרה המרחפת מעלינו כחרב דמוקלס. הסיפור נסוב על זוג פליטים ששרדו את השואה, הגיעו לישראל, הקימו בית בשכונה של מקימי המדינה. האב לחם במלחמת העצמאות, האם עמלה עמו באטליז שלהם, אך הצרות לא פסקו. כמו איוב, נוחתות עליהם הצרות עוד ועוד; כשילדם טיפס על עץ ונפל, הפך למפגר, ונזקק להיות במוסד. ההורים כמובן שילמו את הסכומים שנדרש מהם, אך צרה חדשה שפקדה אותם הרסה באחת את כל עולמם. הכיבוש החרדי הדורסני של שכונתם השקטה והנעימה, בית אחר בית, תוך לחצים ואיומים, כלל גם חרם על האטליז, גם כשהוא הפך לכשר, תמורת שלמונים ששילם פליישר לרב השכונתי. ואפילו כשהוא עצמו החל לנהוג כדתי, לא עזר לו דבר. החרם נמשך, מקור פרנסתם ניטל, והם היו חייבים להחזיר את בנם בן ה-31 הביתה. הבן, שנותר ילד מפגר, רוצה שיאהבו אותו, ומחפש בגינת השכונה חברים. אך כולם דוחים אותו. היחס למפגר בקרבנו מכוער ומבייש. הן במוסדות והן בחברה. מה שמתגלה לנו כאן, זה הכיעור שבהתנהלות החרדים. הצביעות שלהם, החיים בהם הבעלים לא עובדים, ורק הנשים הוולדניות עובדות ומגדלות את המוני הילדים; הנוקשות שלהם בדקדקנות על קנייה של מזון רק עם חותמת כשרות של הרב הספציפי, ואילו חותמת הרבנות הראשית היא חסרת משמעות לגביהם - פשוט מדהימה ומקוממת. מדוע עלינו כחברה עובדת ומשלמת את מיסיה וממלאה את חובותיה - מדוע עלינו לכלכל את הפרזיטים היושבים בישיבות, וטוענים שכל הטוב שיש להם מגיע "מאת השם"? החזירות הדתית מתגלה במחזה בכל ערוותה. ראשית בדמות העורך דין המאכער, זה שמשכנע את כל השכונה למכור את הבתים כדי לבנות בניינים רבי-קומות למשפחות החרדיות מרובות הילדים, אותו מגלם נתי רביץ בקסמו האישי. אך יותר מכולם, מקומם ומזעזע הרב אנגל השכונתי, יגאל שדה, בהופעה מרשימה במיוחד בסצנה בה הוא מצדיק לכאורה את התנהגותו הנלוזה, כשהוא תולה אותה בשיא הצביעות, באמרות חכמים וזקנים. אך מתעלם ממה שאמר הלל הזקן לכוזרי, כשהלה שאל אותו מהי במשפט אחד תמצית היהדות: "כל ששנוא עליך - אל תעשה לחברך". אם נתן דטנר, כוכב ההצגה, במשחק מזהיר עסיסי ודשן כפליישר, מהווה סמל לכל היהודים בישראל (שאינם חרדים אלא חילונים או דתיים - לא אורתודוכסים) הנרמסים על-ידי שלטון הדת הסחטנית - הרי יגאל שדה כרב אנגל הוא סמל לכל מה שמכיל הממשל הדתי, הדורס כל אדם שאינו חרד, בין אם הוא מתכוון להתגייר ומקדיש לכך לימודים וכוונה, ובין אם הוא רוצה להתפלל בכותל או על הר-הבית; כל אחד נרמס על ידם. החמלה היהודית, לא קיימת אצלם כלפי אחיהם בני דתם. כי הרי אנחנו "לא-יהודים", כהגדרתם. כאבו הפרטי של פליישר הופך הודות למשחקו של דטנר לסמל לכאב כולנו, וההזדהות עמו היא טוטאלית. אחת השאלות שאנו שואלים את עצמנו: האם בימי קדם היו היהודים-העבריים לבושים בקפוטות שחורות עם מגבעות מפרוות צובל? האם הילכו אז עם פאות באורך חצי מטר? מה פשר כל הסגנון המטופש והחקייני של הגלות, אותה מנסים החרדים החדשים להעביר לכאן כחלק מהתרבות הדתית וכאות להיותם יהודים? למי הם צריכים להוכיח שהם יהודים בעזרת סממנים חיצוניים כאלה? ולמי עזרו כל ההלכות הדתיות הנוקשות שקיימו בגולה בעת שהשואה שם קיפדה אותם? מדוע מנסים להחיות כאן את הגלות של מזרח אירופה, ממנה התנערו מיטב היהודים כשעלו לארץ לפני מאה ושלושים שנה, הפרו את אדמתה ובנו יישובים, גם ללא היתר, כמו "יישובי חומה ומגדל" והיו למתנחלים הראשונים כאן שהורו לנו את הדרך? האם בהתנועעם על ספסלי הישיבות ובהתחמקם מהשירות הצבאי, עם חוסר הידע שלהם לענות לתוקפים אותם, כך יגנו על עם ישראל? הטרגדיה של יגאל אבן-אור זכתה כאן לבימוי מבריק ווירטואוזי של משה קפטן, המצליח להוציא מכל שחקן את כל גווני הגוונים באישיותם הפנימית, שלא תמיד מצאו להם ביטוי קודם לכן. מכאן המשחק המבריק של כל השחקנים המעמידים לפנינו טרגדיה אישית לכאורה, אך בעצם לאומית, הנוגעת לכולנו. כך גם עיצוב הבמה הרגיש והמקורי ביותר של ערן עצמון עם ניואנסים יהודיים, מעשיר את הבמה ומועשר בעזרת המוזיקה המקורית של יוסי בן חנן, הנוסכת נימה יהודית מלאת רגש בהצגה, כעזרת חמשת המוסיקאים-זמרים-שחקנים צעירים הכה מחוננים. השירה והנגינה הלא-סטטית, בעיצוב התנועה של שרון גל, שחגה סביב גיבורי העלילה, מעניקים לתמונה צבעים נוספים, והשירה של כולם כמו של הכנרת אלכסה לרנר, ניר משען, עמית גיל הסקסופוניסט, מיטל נוטיק על האקורדיון, ובמיוחד הסולו של נדיר אלדד, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה מעבר לתפקידו כאן - כשהוא שר את "כל נדרי" ועוד תפילות - אלה מחזירים אותי למוזיקה שתפילות אבי ליוו אותי בילדות, מוזיקה חסידית עם נשמה. לצידו של נתן דטנר משחקת סנדרה שדה (לחלופין עם חנה לסלאו הנהדרת) כאימא היהודייה האולטימטיבית שמוכנה לתת את נפשה עבור משפחתה, אך לא יכולה לשנות את עובדות המציאות האכזרית הנוחתת עליהם. ניר זליחובסקי ("הבן הטוב", "מירלה אפרת") כשלוימלה, הבן המפגר, נותן כאן משחק בעל עוצמות רגשיות, שמקורן בכישרונו וגם בתחקיר מעמיק שעשה בעבודה על היכרות עם פגועי-מוח ומפגרים. באמפטיה האישית שלו לשלוימלה, הוא מצליח להוכיח אותנו על היחס המחפיר בו זוכים המפגרים הן מהמוסדות ה"מטפלים" לכאורה אך למעשה מתעללים, והן את החברה כולה, הסולדת מהמפגרים ומתעללת בהם גם היא. מול דמותו של פליישר, הקורבן לגורל האכזר עד אובדן אליו מטילים אותו החרדים, ניצבת דמותו של הרב אנגל. אך גם דמותו של השכן גרשון, אותו מגלם דב רייזר במשחק מעורר התפעלות, שמתגלה בסוף כ"שטינקר" של הרב, כי הודות לו מצליח הרב לחסל ולהרוס את משפחת פליישר טוטאלית. בעוד הוא, גרשון, כעובד עירייה לשעבר, ממשיך את קבלת השוחד כדרך חיים. רבקה גור היא האלמנה דודה רוזה, שנוכחותה המלבבת מעניקה אור למחזה, עם גישתה המפוקחת לחיים ואימרותיה הישירות. הצגת "פליישר" היא בבחינת אור אדום לכולנו. אם לא נתעורר, נפריד את הדת מהמדינה, ונחדל לתת לחרדים עוד ועוד נתחים מהשלטון עד שיהפכו לבעלי הבית שלנו - אין לנו סיכוי לשרוד. אם לא די לנו בשנאות השמאל את עצמם ואת הימין, את התנכרות הפוסט ציונים המתכחשים לצורך באדמה לשם קיומו של עם, הרי התהום הפעורה לרגלינו מצד החרדים היא שתביא לסיום דרכנו כעם עצמאי במולדתו. שאפו לתיאטרון הבימה שמעמיד הצגה נועזת עם כל כך הרבה חומר למחשבה, שאם תעורר את כולם, יש לנו עוד סיכוי.