המים כגורם מעצב את אופיה של ההתיישבות בנגב

בעקבות ההחמרה במצב היהודים במזרח אירופה והצורך להוציאם משם במהירות לפני קטסטרופה עתידית ופרסום מחקרים וסקרים בדבר שטחי קרקעות גדולים הניתנים לעיבוד בנגב וצפון סיני והניתנים להירכש במחיר נמוך – גברה ההתעניינות בהקמת יישובים יהודיים בדרום. שאלת המים כשאלה קרדינאלית עלתה לדיון בכל ההצעות ומרבית היוזמים הציעו לפתור שאלה זו בכמה דרכים: שאיבת מים מבארות בואדיות הנגב בחפירה לא עמוקה; הובלת מים ממקורות שמחוץ לנגב – הנילוס, נהרות צפון הארץ; ביצוע קידוחים עמוקים בצפון הנגב והובלת המים לדרומו. בהתאם לתוכניות אלו ולאחר שנעשו החישובים בדבר כמויות המים שיעמדו לרשות התנועה הציונית בפועל – התקבלה המסקנה שניתן ליישב את הדרום והמוסדות החקלאיים המקצועיים החלו לדון בצורת היישוב האופטימאלית למדבר.

בשנת 1882 סיירו ציר "חובבי ציון" לבונטין ומלוויו באזור עזה, דיר אל בלח ונחל גרר. על-אף הקשיים והמחסור בידע חקלאי, שבו הסוקרים בתחושה כי ניתן להקים את המושבה "ראשון לציון" בנגב. הקבוצה התרשמה מצחות האוויר, משטחי הקרקע הרחבים וממחירם הזול, וממיעוט היושבים (בדואים) שם והציעו להקים מושבה בת אלפי משפחות בסמוך לעזה ואף דרומה משם. שאלת המים לא הטרידה את החבורה ומבחינתם מי המשקעים בתוספת מי הבארות הניתנות לחפירה בקלות יחסית יספיקו להקמת כמה מושבות. הרעיון לא יצא לפועל ובשנת 1903 – 1904 חידש לבונטין מאמציו ודיווח על ועדה שבראשות מנחם אוסישקין שיצאה לאזור באר-שבע והמליצה על רכישת שטח של מיליון דונם. גם ביוזמה זו לא הקדיש לבונטין חשיבה מעמיקה לשאלת המים בהניחו כי בארות מקומיות ותפיסת מי שיטפונות יספיקו לייסוד חקלאות מדברית. הוא לא הזכיר בגלוי אך דומה כי לבונטין סבר כי הקמת מושבות בנות אלפי משפחות תזרז השלמתן של הצעות חדשות להובלת מים מחוץ לנגב באישור השליטים ובמימון התנועה הציונית.

בתנועה הציונית המשיכו לחפש פתרונות להקמת בית לאומי ואחת ההצעות של דוד טריטש משנת 1899 הייתה להתיישב בצפון הנגב, באזור אל עריש. הוא התרשם כי בארות המים הרבות באזור ומטעי הדקלים מעידים על אפשרות לחקלאות רווחית. הקונגרס הציוני החמישי סירב לדון בהצעה אולם בנימין זאב הרצל החל בעקבותיה במשא-ומתן עם הבריטים על התיישבות באל עריש. את מיקום המושבה לקח מהצעת טריטש אך הוסיף לכך את רעיון השקיית המושבה ממי העודפים בנילוס. יתר על כן, בשנת 1902 כתב הרצל בספרו "אלטנוילד" על רעיון בדבר השקיה והפקת כוח הידרו-אלקטרי. בשנת 1903 הציע הרצל לבריטים ששלטו אז במצריים ליישב יהודים באזור אל עריש ולהקים שם מושבה יהודית לאומית. הרצל הציע להזרים לשטחי החקלאות המדברית מים מהנילוס באמצעות הובלה בתעלות ואגירה בבריכות ענק. בעקבות דבריו הקים הוועד הפועל הציוני ועדה שסקרה את האזור. הוועדה קבעה שבסיוע מי הנילוס ניתן יהיה לגדל תבואות, מטעים, יערות וצמחי תעשיה – כלומר התבססות על מושבות ענק. באופן מעשי הוצע לשטוף את המלח מאחת מתעלות הנילוס העתיקות כדי להזרים מים צפונה; חפירת בארות לאורך הדרך בין מצריים לארץ ישראל; בניית סכרים בוואדי אל עריש ויובליו ובניית בריכות אגירה למי השיטפונות. הרצל סבר שלפני שניגשים להקמת מושבות גדולות ראוי לייסד חוות ומשקים לניסיון - דפוס התיישבותי "מוטה מים" שחזר והופיע לאחר מכן בכל תוכניות ההתיישבות עד 1948. כזכור, גם תוכנית זו נכשלה וקודם כל בשל חשש הבריטים מהטיית מי הנילוס צפונה בזמן שהם הכינו תוכניות פיתוח גדולות בדרום, בסודן.

בשנת 1906 יצאה משלחת של יהודי יפו שהתעניינו ברכישת קרקעות בדרום לבדוק את אפשרויות ההתיישבות בין רפיח לאל עריש. השומר אברהם שפירא הצטרף לסוקרים כמי שהכיר היטב את תנאי החקלאות בארץ. מטרתם הייתה הקמת יישוב בן 1000 משפחות שיתבסס על חקלאות באמצעות שימוש במים משני עברי נחל אל עריש. המשלחת הוחזרה בפקודת השלטונות המצריים אך הרעיון לא גווע. ב1910 יצאה משלחת נוספת ובראשה יואל משה סלומון וסיירה כשישה ימים באזור רפיח. מסקנתם הייתה כי האדמה טובה ובעזרת השקיה ( ממקורות חוץ) ניתן לגדל שם פרדסים, ירקות ופירות. מסקנותיה לא נתממשו בשל קשיים ביורוקרטים ברכישת הקרקע. שתי המשלחות הציגו את המים כגורם קריטי בעוד שהראשונה סברה כי ניתן להקים התיישבות באמצעות בארות וסכירת מי שיטפונות, סברה משלחת סולומון כי נדרש מקור מים חיצוני כמו הנילוס שיספק מים לאזור. ניסיון נוסף נעשה בשנת 1910 עת נוסדה חברה מסחרית שביקשה לרכוש שוב קרקעות באזור רפיח. המטרה הייתה לרכוש עד 200,000 דונם ובשנת 1913 הוחל במדידות והכנת חוזים. ראשי החברה לא נתנו דעתם על אפשרויות ההשקיה ולכן לא דובר כלל על צורת ההתיישבות באזור. הצירות הבריטית במצריים התנגדה נמרצות והיוזמה נפסקה. המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין שהוקם על-ידי "הכשרת הישוב" סקר מצדו את השטחים בעזה, רפיח ואל עריש. בשנת 1910 עדיין לא היה בידם מספיק הוכחות על אפשרות קיום חקלאי והחברה התרכזה ברכישת קרקעות רוחמה(ג'מאמה). במקביל החלה החברה בניסיון לרכוש קרקע בא –סיר(עמק שרה) בסמוך לבאר שבע. לרוכשים לא הייתה כל תוכנית התיישבותית אך הם היו משוכנעים כי יש להקים תחילה חוות ניסיון חקלאית שתושקה במי באר סמוכה לפני ביצוע התיישבות רחבה.

בשנים 1911 – 1917 נעשה נסיון ראשון להקמת ישוב חקלאי עברי בנגב. 6000 דונם נרכשו משיח' אל עטוונה ועליהם נבנתה החווה החדשה. תחילה לא היה בנמצא מים והפועלים נזקקו לקנות מים מתושבי הכפר הערבי ג'מאמה הסמוך. בשנת 1914 נחפרה בשטח החווה באר בעומק של 38 מטר ונמצאו בה מים טובים בספיקה של 40 מ"ק לשעה, כמות שהספיקה לצרכי המשק החקלאי. התוכנית הייתה להקים חווה של 400 דונם בה יגודלו שקדים, שדות שעורה וחיטה, פרדס, זיתים גפנים ועוד. אופי החווה הותנה בכמות המים הזעירה בהנחה שבעתיד תיחפר באר נוספת. יום לפני כיבוש באר שבע על-ידי הבריטים, ב 30 באוקטובר 1917, אסרו השלטונות הטורקיים את פועלי החווה היהודיים וגירשו אותם ומשפחותיהם. הנקודה נעזבה ונשדדה על-ידי הבדואים.

ניתן לומר כי עד שלהי מלחמת העולם הראשונה לא היה כל ממש בהצעות להתיישבות גדולה בנגב. רוב המציעים לא הכירו כלל את השטח, ולפני עיניהם עמדו ערבות רוסיה על משקיה ונהרותיה. אמת, משלחות הסקר שנשלחו לבדיקת השטח וכללו מומחים מתחומים שונים, הביאו עמן תיאורים, מפות, דוגמאות לקרקע ודרכי חשיבה חדשות אך כולן, למרות שהדגישו את הקושי בפני התיישבות ללא מים, השתדלו לרצות את שולחיהם מהקונגרס הציוני, הוועד הפועל, המשרד הארץ ישראלי ואחרים. משום כך מסקנתם הסופית הייתה כי יש סיכוי רב להתיישבות רחבה בנגב הצפוני ובחצי האי סיני. בשנת 1917 נכבשה ארץ ישראל על-ידי הבריטים ולאחר כמה שנות שלטון צבאי הוקם המנדט שהיה אחראי בפני חבר הלאומים על מתן אפשרות ליהודי ארץ ישראל ליישב את הנגב. הצהרת לורד בלפור וכיבוש הארץ הולידו חלומות גדולים בקרב המתיישבים הוותיקים בארץ שהחלו לרקום תוכניות התיישבות רחבות היקף בנגב.

במאי 1918 נכתב דוח עבור וועד הצירים מסיור שערכו אהרון אהרונסון ויצחק וילקנסקי בנגב. השטחים נמצאו מתאימים לעיבוד בכלים מודרניים ולגבי המים נקבע כי באמצעות הגשמים וקידוחים בשכבת מי תהום עשירה, ניתן יהיה לגדל שעורה וחיטה על אלפי דונם. השניים הסתמכו על עיבודי בעל חדשניים בשטחים מדבריים שנעשו באותו זמן באוסטרליה, אלג'יריה דרום אפריקה, תוניס ומדינות דרום ארה"ב. צורת ההתיישבות הנגזרת לדעתם ממצב זה היא: חוות בודדות המעבדות כל אחת כמה מאות אלפי דונם. כמה חודשים לאחר מכן הציע מנהל מחלקת ההתיישבות של ועד הצירים שמואל יבנאלי להקים עיר נמל בנגב הצפוני, בת 100,000 בתים (משפחות) אשר לידה תקום חוות ניסיונות ארצית לחקירת צרכי החקלאות בדרום הארץ. יבנאלי סבר כי ניתן לחפור עשרות בארות מחוף הים ועד הערבה ואשר לצורת ההתיישבות המועדפת עליו – הקמת מושבות קטנות ליד בארות אלו. המושבות הקטנות תעסוקנה לדעתו בגידול דבורים, גידול עדרי מקנה וצאן, גידול עופות, שדות ירקות וזריעת קטניות וחיטה. בשנת 1920 הגיעה קבוצת צעירים מקבוצת באר-טוביה לבאר שבע שהחלו להקים משתלה עבור הצבא בקרבת באר מקומית. חשיבות המשתלה הייתה לא בעיצוב צורת התיישבות בנגב אלא בתוצאות הניסיונות ולימוד סוגי העצים (סרק ופרי) המתאימים לקרקעות באר-שבע ודרומה. בשנים 1921 – 1923 ביקש "ארגון באר שבע החדשה" לרכוש קרקעות באזור ביר עסלוג' ולהקים שם התיישבות מסוג "פלחה חרבה" (Dry Farming), כלומר גידולים חקלאיים ועדרי צאן ובקר המסתפקים במי השיטפונות, במשקעים העונתיים ובלילות הטלולים. גם תוכנית זו נקטעה באיבה.

משוחררי הגדוד העברי קיבלו ממשלת המנדט אפשרות להתיישב באזור ערד. באמצע שנת 1921 הגיעו למקום תשעה מתיישבים ובראשם יצחק בן צבי. התוכניות הרקיעו שחקים אך הבעיה העיקרית הייתה – מים. האגרונומית רחל ינאית ואחרים קבעו כי המים יינתנו למושבה באמצעות תיקון בורות מים ישנים; יוקמו סכירת לעצירת מי שיטפונות וחפירת באר ארטזית. לאחר כמה חודשים, כשהגיע הקידוח לעומק 30 מטר ולא נמצאו מים, התקציב אזל והחבורה עזבה את המקום. עד פרוץ מאורעות 1936 נעשו מספר ניסיונות נוספים לרכישת קרקע והתיישבות בנגב. היישוב ברוחמה חודש והבאר שוקמה לספיקה של 18 מ"ק שהספיקה לגן ירקות ומטע מצומצם. לאטחר כמה שנים היישוב נתחדש בפעם השלישית אך נעזב והוקם מחדש על-ידי גרעין השומר הצעיר בשנת 1943. הקק"ל איבדה את אמונה בהקמת מושבות עבריות ומשכה ידה מהאזור. הכשרת היישוב וסמילנסקי המשיכו ברכישת קרקע אך בלא הגדרה ברורה לצורת ההתיישבות העתידית ומבלי יכולת לציין את מקור המים הנדרש. בשנת 1925 הביאה רחל ינאית את המומחה להשקיה היהודי סירל הנדרקיס כדי שיחווה דעתו על הנגב כאזור התיישבות. הוא הגיש דוח לוועד הנגב ולקונגרס הציוני הי"ד. הנדריקס סייר בעסלוג', עוג'ה אל חפיר, ואדי שללה, ודי אל מלח, בחאן יונס, ניתח את טיב המים והספיקה וציין את האזורים בהם יש לחפש מי תהום. בלא מים כאלה לא ראוי היה להתחיל ולהתיישב והציוד הקיים באותה עת בארץ לא יכול היה לקדוח לעומקים של מאות מטרים. חוות דעת דומה השמיעה קבוצת מומחים נוספת שהגיעה מארה"ב בשנת 1927. מסקנותיה קבעו כי בשל מיעוט המשקעים בנגב והמחסור במים להולכה מונעים מהנגב להיכלל בתוכנית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עד למאורעות 1936 המשיכו הציונים לסקור את אפשרויות ההשקיה בנגב אך לא העלו בידם דבר חדש. משתמע כי בתקופה הראשונה של המנדט הבריטי מ 1920 ועד 1939 עשתה התנועה הציונית מאמצים בשני כיוונים נוגדים: האחד, רכישת אלפי דונם בהנחה שניתן יהיה לעבדם בשיטות מודרניות שפותחו באותה עת בעיקר בארה"ב והשני: התמקדות במציאת מקור מים בבארות וסכרים בתוך תחומי הנגב שיבטיחו התיישבות בו. הסתבר שרכישת הקרקע אכן התקדמה במהירות אך בו בזמן נכשלה לחלוטין התשובה החקלאית המתאימה להשקות את הנגב המדברי בכמויות המים הזעירות שנתגלו בבארות ובואדיות. אי-התאמה זו לא איפשרה לתנועה הציונית להסכים על צורת התיישבות מועדפת בנגב מלבד ההסכמה על הצורך להקמת תחנות ניסיון – רעיון שיבשיל לאחר מכן, בראשית שנות הארבעים עם הקמת שלושת המצפים. החל משלהי שנות השלושים החלו להתפרסם תוכניות חדשות ליישוב הנגב שבמרכז הרעיון של הולכת מי התהום מאזור ניר עם דרומה לבאר שבע.

בשנת 1939 פרסם המהנדס והמומחה לסחף קרקעות האמריקני וולטר קיי לאודרמילק תוכנית שנשענה על רעיונות הרצל ועיקרה הובלת כמויות מים גדולות מצפון הארץ לדרומה. כמי שהכיר היטב את תוכנית "עמק הטנסי" בארצות הברית, הציע לאודרמילק לאגם את מי הצפון ואז להעבירם בתעלה לנגב. בשל נועזות מחשבתו הוא זכה להיקרא "אבי הרעיון של המוביל הארצי". בראשית שנות הארבעים התלהב דוד בן-גוריון מתוכניתו וביקש להפוך אותה לתוכנית פוליטית מעשית: באמצעות שימוש במי הצפון ליישוב מיליוני יהודים בנגב.

"פנטזיה" - השקאת הנגב כתוכנית מעשית

המהנדס שמחה בלאס (אבי רעיון השקיה בטפטוף), ממייסדי מקורות, הכין בשנת 1939 תוכנית "פנטסטית" להשקיית שטח נרחב בצפון הנגב. בתזכיר בן 11 עמודים, שניכר בו השפעה רבה של תוכנית לאודר מילק, ביסס בלאס את תוכניתו על קידוחי מים, בשלב השני מים ממקורות הירקון ובשלב השלישי – הובלת מי נהרות הליטני, החצבני הדן והירמוק לדרום. הוא הסתמך על תעלה באורך 450 ק"מ שהובילה מים במפעל דומה מהרי הקולרודו לקליפורניה. בתגובה לחוקי הספר הלבן וחוק הקרקעות משנת 1940 ומתוך חשש שהבריטים יגבילו את ההתיישבות ורכישת הקרקע בנגב – הכין בלאס בפברואר 1941, בעידוד המוסדות הלאומיים, תוכנית שביקשה להקים 1000 ישובים בנגב בני 400 נפש בכל אחד. היישובים יושקו מתעלת מי הצפון הצפון. האזורים שהתאימו לדעתו בדרום היו: באר שבע, ביר עסלוג' וכורנוב. התוכנית נידונה בכל המוסדות המקצועיים והפוליטיים ובשנת 1944 אושרה בתמיכת בן-גוריון ושרת כתוכנית המרכזית של המדינה בדרך לפיתוח אזורים צחיחים.

מהנדס "מרשות עמק הטנסי"

ג'יימס היייס היה מהנדס מים בכיר שעבד ב"רשות עמק הטנסי" ורכש ניסיון רב בהשקיית אזורים צחיחים. בשנת 1943 קיבל על עצמו את כתיבת התוכנית ל"מפעל מים ארצי". עד 1946 סייר בארץ נפגש עם בלאס וצוותו ושיקע בתוכניתו את רעיונותיהם של לאודרמילק ובלאס. תכוניתו הייתה להקים מוביל ארצי שיבנה בשמונה שלבים עד שנת 1957. באשר להובלת המים לנגב הוא קיבל את עמדת בלאס ואף הציע להזרים את מי ים התיכון לים המלח. בשנת 1943 אושרה תוכניתו באופן עקרוני על-ידי ועדת התיכון של ההנהלה הציונית. בשנת 1948 פרסם ספר בשם: רשות עמק הטנסי על הירדן" בו הובאו עיקרי תוכניתו. ראינו אם כן כי בשל החשש שהמנדט יאסור את המשך ההתיישבות בנגב וכן כתוצאה מהאכזבה של רוב משלחות הסקר ממציאת מים בנגב שתאפשר התיישבות רחבה, הגיעו המומחים מארצות הברית ומהארץ למסקנה שרק באמצעות הובלת מי הצפון לנגב ניתן יהיה להקים בו התיישבות רחבה, כפרית-חקלאית. מכיוון שלביצוע התוכניות הללו נדרש זמן רב, התפתח במקביל מסלול חשיבה אחר, שביקש לייסד התיישבות של כפרים וקיבוצים שישתמשו במי הקידוחים, במי השיטפונות שיעצרו בסכרים וימתינו לקו מים שיגיע או מהירקון או מאזור ניר עם.

בשנת 1939 הוקם קיבוץ נגבה ואחריו בשנים 1941 – 1944 עלו הקיבוצים דורות, גת, גברעם, ניר עם, בארות יצחק יד מרדכי ורוחמה. ללא מקור מים חיצוני, תוכננה באר לכל יישוב כולל תפיסת מי שיטפונות. הסתבר שצורת ההתיישבות הקיבוצית הייתה המתאימה ביותר למצב הקשה של אספקת מים מועטה וביטחון אישי רעוע. היישובים הוקמו באזורים בהם ירדו כ–400 – 500 מ"מ גשם בשנה והם מוקמו קרוב כמה שיותר לבאר במקום.

בשנת 1943 הוקמו שלושת המצפים בנגב, גבולות, רביבים ובית אשל בהנחה שבשלב הראשון הם יהוו תחנות ניסיון וכמות המים הקטנה הנדרשת תגיע מבאר מי תהום סמוכה. המצפה דמה לקיבוץ קטן והצליח להתמודד עם קשיי אספקת המים. ברביבים נעשה בשנת 1943 ניסיון לתפיסת מי שיטפונות החורף באמצעות סכר גדול. המהנדס דב קובלנוב ניהל את בניית הסכר שהתמלא באחד השיטפונות והוכיח עצמו. במהלך השנים נוספו תעלות הטיה, בריכות אגירה, לימנים (ערוגות) מפולסות המוכנות לקליטה מהירה של מים, ובריכה עמוקה מצופה אספלט המיועדת להכיל – 60,000 מ"ק מי שיטפונות. המים הוזרמו לשדות ולמטעים. ה יה זה פתרון חלקי בלבד והקיבוץ נזקק למקור מים קבוע של מים שהגיע לרביבים רק לאחר המלחמה.

בשנת 1933 פנתה חברת הכשרת היישוב אל הגאולוג יהודה ליאו פיקרד שייתן חוות דעת מקצועית לגבי מציאת מים באזורי רכישת הקרקע המתוכננים. בשנת 1943 נשלח פיקרד לניר עם על-מנת לתת חוות דעת מקצועית למתיישבים היכן יש לקדוח את הבארות ליישוב. סיבת הפנייה אל פיקרד נעוצה בעובדה שהוא היה שותף לתגלית של האקוויפר הענק המצוי מתחת לקרקעות הנגב. ואכן קביעתו המקצועית התקבלה ואזור ניר עם הפך למקור מים החשוב ביותר לנגב שסיפק מים לגלי ההתיישבות הבאים. תוכנית מוריסון-גריידי וכוונות ראשי המנדט לנתק את הנגב מהישות הציונית העתידית הביאו לכך שבמוצאי יום כיפור 1946 עלו 11 הנקודות בנגב כדי להוכיח לבריטניה שכוונת הציונות היא לשמור על חלק ארץ זה וליישבו. למוסדות המיישבים לא הייתה תשובה ברורה באשר לאספקת המים לשתייה ובודאי שלא לחקלאות. י' ויץ מהקק"ל ושותפיו בסוכנות ובמרכז החקלאי טענו שקודם יש לבצע את העלייה ולאחר מכן לחפש פתרון לבעיית המים. גם בגל זה – אופי ההתיישבות נגזר מהמחסור במים ומהצורך לשרוד בתנאי בידוד וחוסר ביטחון ולכך התשובה הטובה הייתה – צורת התיישבות קיבוצית. לאחר שהמבצע הסתיים בהצלחה והנקודות פוזרו בנגב הצפוני והמערבי, נגשו ראשי ההתיישבות למתיחת קו מים מבארות ניר עם דרומה בשני קווים לנגב. יחד עם מבצע זה החלה ההסתדרות והמרכז החקלאי בהכנות להקמת עיר עברית חדשה לצידה של באר-שבע שיהווה מרכז לנקודות החדשות.בראשון בינואר 1947 החלו בהנחת קו המים שאורכו תוכנן ל-290 ק"מ ואשר מטרתו הייתה להעביר מים לכל קיבוץ מי שתייה ומים להשקיית מטע ושדות על שטח של 140 דונם.

בחודשים הספורים לפני פרוץ הקרבות בנגב, התגבשה תוכנית פתרון שאלת המים: הקו המזרחי יצא מניר עם דרך גבים, דורות, רוחמה שובל, משמר הנגב, ואמור להסתיים בנבטים הקו השני, המערבי, יצא מניר עם סעד, בארות יצחק ובארי, תקומה, צאלים וגבולות מבטחים ואמור היה להסתיים בקיבוץ נירים. היו שראו בהנחת קו המים גורם שהטה את הכף בעת דיוני ועדת אונסקו"פ (שהחליטה על חלוקה והקמת מדינה יהודית) לטובת צירופו של הנגב למדינה היהודית עליה הוכרז באו"ם ב–29 בנובמבר 1947.

ברסלבסקי י', הידעת את הארץ, תל אביב תש"י. נאור מ' (עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, עידן 6, ירושלים 1985. פורת ח', מישימון לארץ נושבת, ירושלים 1996. קרק ר', תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב עד לשנת 1948, אריאל, ירושלים 2002. שטנר ד' וג' ביגר, קתדרה 159, עמ' 84 – 124.