אם עד היום היה נדמה שתרבות השירה והספרות ביידיש צפויות לכלות מן העולם, עם תום הדור שהביאו אותן לישראל כשעלו לארץ, הרי כעת התנופה שמייצר המחזמר הכה אמריקני במהותו בהפקת תיאטרון היידישפיל, מצביעה על שינוי טוטאלי ברוח של התרבות האידית ומעברה מהמאה ה-20-19 למאה ה-21. לא עוד כזו שנוצרה כדי לשעשע ולהפיח שמחה בלב יהודי הגולה הנאנקים תחת עול הפריצים ורוצחי היהודים. למרות שגם כיום אויבינו ושכנינו כמהים לכלותנו... על בימה מעוצבת להפליא בסגנון סופר-עכשווי שיצרה מאיה פלג, מעלים שחקני היידישפיל - שרובם מהלהקה הצעירה-הצברית של התיאטרון - את שיריו היפים של איציק מאנגר, שהפכו בכתיבתם מחדש למחזמר על-ידי מרים הופמן ורינה ברקוביץ-בורו האמריקניות, ובבימויו של אבי הופמן, למחזמר כה יפהפה וסוחף, כמו היינו צופים בו על בימת ברודוויי, שם הוצג לראשונה. השירים - כולם מספרים על גיבורי התנ"ך, החל באדם וחווה, המשך בקין והבל, אברהם, שרה והגר, יצחק ורבקה, יעקב ועשיו, יוסף ואשת פוטיפר ועוד ועוד. הכל - ברוח הומוריסטית, גם אם מדלגים על פרטים ידועים, כי הכל מוכר לנו, ילידי הארץ שגדלנו על התנ"ך. אך אין הדברים מובאים כפשוטם: בימויו של אבי הופמן מעניק להם טעם סאטירי; הצחוק המלווה אותנו בעת הצפייה וההנאה מהגישה הכה מודרנית-סטנדאפיסטית, הריקודים והתנועה שהם חלק בלתי נפרד מהשירה כה מרתקים - עד כי אני, שאיני דוברת יידיש, התעלמתי רוב הזמן מהתרגום הרץ בצידי הבמה, ובלבד שלא להחמיץ את המשחק המשובח של כל שחקן ושחקנית, ואת התנועה הנפלאה והמחול שעיצב אריאל וולף, כי הטעם היה כמו לשבת בתיאטרון בברודוויי. כל שחקן בהצגה מצטיין בשירה, במשחק ובתנועה, בניואנסים שונים. כך יונתן רוזן מפליא כרגיל בקולו החזני-אופראי; מוניקה ורדימון כובשת בהדגימה קול נפלא ומהמם במנעד רחב ביותר - מהצלילים העמוקים והנמוכים ועד לגבוהים; הדואטים שלה עם אירמה סטפנוב, הגר העוגבנית, עם קולה היפה ומשחקה הנפתולי הם משיאי ההצגה. הילית דייטש-שני, מתנועעת בכזה חן ורוקדת בכישרון רב, כמו גם אמיתי קדר (שמשחק בסרט הזר זוכה האוסקר "הבן של שאול") המופיע כהבל, כטורקי (אחד משלושת המלאכים המבשרים על הולדת בן לאברהם ושרה); והמרשים ביותר בתנועה ובמשחק שלו הוא ניב שפיר. הסצנה שלו כנחש בגן עדן המפתה את חווה, היא סקסית וטעונה בהמון מיניות, מבלי לעבור את הטעם הטוב. גם היא בבחינת מעדן תיאטרלי. אנדרה קשקר, שהוא שחקן דרמטי מיסודו, מרשים מאוד במשחקו את אברהם, לבן, פוטיפר ועוד - כשאינו זקוק הרבה לשירה ומדגים יותר את כשרון המשחק שלו. רונית אשרי, עליה הטילו להיות לאה המכוערת וחווה המבוגרת, ניחנה גם היא ביכולת משחק רבגונית, בקול משובח וגם היא תורמת למיצוק ההצגה כבידור חדשני ובן זמננו, כפי שלא ראינו עד היום על בימת היידישפיל. נכון שרוב משוררי וסופרי היידיש יצרו במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ורוח הגולה שורה עליהם. מתוך מצוקת חיי היהודים אז, כמפלט מהגזרות והפוגרומים, הם יצרו גם ספרות נפלאה ואף שירה - שרובן מלא הומור. למעשה, כשחלקם היגרו לארה"ב, הם היו שם לגדולי הקומיקאים, כותבי המחזות והתסריטים, ושמם מזהיר ברשימת הפאר של התרבות האמריקנית שם. כאן בארץ, הודות לפעילותו העמלנית של שמוליק עצמון, בתיווכו של ראש העיר דאז צ'יץ, הוקם תיאטרון היידישפיל כדי שהתרבות האידית לא תיעלם מהעולם. אך הז'אנר היה דומה בכולם. אולם כעת, בניהולו של השחקן והזמר ששי קשת - החל השינוי החשוב להתחולל בתיאטרון. עם הצגה שכה מזכירה את ברודוויי במיטב המיוזיקלס שעולים שם - התחושה היא, שיש מה לצעירים כיום לרוץ לתיאטרון היידישפיל, גם אם היידיש לא הייתה שפה השגורה בביתם, כמוני. הבידור כה משובח, השחקנים שרובם צברים ולמדו את השפה בסטאז' שעשו בתיאטרון טרם החילם לשחק בו על הבמה - ההקפדה על ליווי מוסיקלי חי על הבמה, בחירת הבימאים והיוצרים המעולים - כל אלה שווים לבוא ולפקוד את התיאטרון. בהצגה של שירי גן עדן התזמורת כולה צעירה, בניהולו של אורן סלע שגם מנגן ב הקלידים, גיא ברתור שעל הגיטרה בס, ניר ברנר שעל התופים, ועופר שפירא החולק איתו בנגינה על הסקסופון וחליל הצד. חבר'ה שנראים כלקוחים מלהקת רוק עכשווית לגמרי. מה שכבש ביותר מכל מרכיבי ההצגה המוצלחים היא המוזיקה. לא עוד מוזיקה של גולה או גטו. המוזיקה הממזגת סגנונות מגוונים כמו ג'אז, רוק, ראפ, סווינג ואפילו משהו בסגנון אופרטה שכה אהוב על הקהל - המוזיקה הזו, חדשה לגמרי, אותה כתבה רוזלי גראט ועיבד דייוויד ספאר. את התאורה היפה והמרהיבה יצר מישה צ'רניאבסקי, תאורן הבית, והמעולה ביותר בישראל, הנדרש גם בתיאטרונים בעולם כולו, ואת התלבושות היצירתיות בהתאם לאגדות, עיצבה אסטלה ורנקוביץ. הצגה שסוחפת, מרנינה וגורמת לחזור ולראותה. מיועדת בעיקר לצעירים ולצעירים-ברוחם. שאפו ליידישפיל!