למרות שכל מחזותיו של לורקה (1936-1898) עולים תוך שימוש בצבעי שחור, המסמל את הקדרות ששוררת בחיי הספרדים באותה תקופה ובאותם מצבים - הרי בבימויו של כפיר אזולאי פני הגיבורים תמיד מוארים, גם באפלולית הבמה; כך שכל הבעה ומילה מפיהם זוכות למלוא תשומת הלב. על עיצוב הבמה והתלבושות המסוגננות בקפידה, חתומה יהודית אהרון היצירתית. והתאורה הכה משמעותית - היא פרי יצירתה של עדי שמרוני. לורקה המשורר שילב במחזותיו (ירמה, בית ברנרדה אלבה ודונה רוזיטה הרווקה) שירים, שהעניקו לדרמה את הלחלוחית הטובלת בסוריאליזם. לפיוט חלק חשוב ביצירותיו. ובטרם נרצח ב-1936 על-ידי חיילי פרנקו הפשיסט, היו שלוש שנותיו האחרונות שנות שיא יצירתו. בהצגה של תיאטרון באר שבע, מגלמת שירי גולן הבלונדית את דמות אם החתן; הפעם בשיער שחור שהולם אותה להפליא, ומתמזג עם הקדרות והצבעים השחורים השולטים בלבוש ובתפאורה ומדגיש את הבעות פניה כמו מסגרת תואמת לציור. עד כדי כך, ששמלת הכלה בחתונה המעוצבת להפליא - גם היא שחורה. שירי גולן, למעשה גיבורת המחזה, עושה כאן תפקיד נשגב, אולי הטוב ביותר בכל הקריירה העשירה שלה. אין ספק, שבנוסף לניסיונה, לכישרונה ולבימאי הכה מוכשר, כפיר אזולאי, יש גם חלק בזה. היא האישה שעקב ריב דמים בין שתי משפחות בכפר, איבדה את בעלה ואת בנה הבכור שנרצחו. כעת, כל שנותר לה הוא בנה הצעיר, להלן "החתן" אותו מגלם תום אבני, עם הרבה חושניות ויצריות ביחס לאמו. הסצנה המבליטה זאת, שונה ומנוגדת למסורת של הצפנת התחושות וההתנהגות המעושה הנהוגה שם. דאגת האם לחיי בנה הופכת לאובססיה. אך כשהוא משכנע אותה שהכלה שבחר, עימה הוא בקשר כבר שלוש שנים, היא תמה וברה - היא מסכימה לכך בלית ברירה, אך ליבה מנבא לה רעות. הכלה - אביגיל הררי יפת התואר, הרגישה והלוכדת את לב הצופים בתום וברגש שהיא מחצינה - הייתה למעשה בעבר אהובתו של ליאונרדו, תום חגי, שהוא הגיבור של ההצגה מול דמותה של האם, בהגשימו את כל הרהורי ליבה וחששותיה. הוא מסמל את המרדנות בכבלי המסורת הנוקשים, ואת הניסיון לשבור כבלים אלה. משחקו של חגי מרטיט, נוגע ללב, ומשכנע בכנות אהבתו לכלה של תום אבני, ולמרות שהוא נשוי ואב לילדה הוא מתכנן לברוח עימה ולנטוש הכל. מדוע נפרדו בעבר הכלה והוא בהיותם צעירים יותר - אין לדעת, אך האש שניצתת בליבם כשהם נפגשים ביום החתונה, הופכת לבעירה שבסופה מכלה את החתן והאהוב כאחד. המחזה כתוב ומשוחק בסגנון קלאסי לעילא ולעילא. אך יחד עם הדרמטיות השלטת, מתערבלים בתוך הדרמה קטעים סוריאליסטיים-פיוטיים, הן בשירים הנפלאים שאת חלקם שרה מיכל ווינברג בעלת קול הזמיר, או בשירת המקהלה שמצויה על הבמה כמו בטרגדיות היווניות הקלאסיות, וחלקם שזורים בתפקידי הלבנה והמוות. מיכל ווינברג מגלמת הן את השכנה, והן את הלבנה (סמל לתת-מודע) בעירום מלא כביכול, כשגופה הדקיק עוטה כיסוי בלתי נראה בצבע העור, אך לא מבטל את תחושת העירום. את המוות ואת החמות מגלמת אורה מאירסון, שכולה יצוקה קלאסיקה. לא אשכח את דמותה כאומנת ב"מדיאה" בהבימה. כולה שופעת דרמה, והיא השחקנית המושלמת לתפקידים שהיא מגלמת. אשת לאונרדו היא זוהר מידן העגלגלה, בעלת הקול היפה, ואת אבי הכלה מגלם בעסיסיות ובחום יונתן צ'רצ'י, כוכב הטלוויזיה והקולנוע. את המשרתת המסורה של שירי גולן מגלמת אוולין הגואל בהרבה אמפטיה. חוטבי העצים, שהגרזנים שלהם מעניקים תחושה שזהו כלי שקשור אף הוא למוות, הם דני שפירא, אליעד סודאי ואלירן הרוש, במשחק מהוקצע כראוי. הם שמביאים לבמה את גופות שני המתכתשים על אהבת הכלה, כך שסצנת ההרג, כמו בטרגדיה קלאסית - נמנעת מהצופים ולא נראית בפועל. עד כמה שנאה, תחרותיות, קנאה וניסיון לפתור בעיות על-ידי רצח - פסולים מעיקרם. כמה מאושרים יכלו כולם להיות, לולא הסכין הייתה כה קלה בידיהם, ובמקום לבצור ענבים בכרם - לא היו שולפים את הסכין בניסיון לחסל מריבות בין משפחות. לורקה, שהיה סוציאליסט, ובעל דעות שלא נראו בעיני הרודן פרנקו, לא היה מסיים את חייו בגיל 38 רק בגלל דעותיו, לו החיים בספרד לא היו מתנהלים באותה רוח בה מסתיימים מחזותיו. מה שנבע מהמציאות הקודרת בארצו. חבל שגם כיום, יש מדינה בעולם החותרת לחסל כל מי שלא נאמן לדתה, קרי את כל היהודים, הנוצרים והמוסלמים השיעיים. נקווה שלמרות הכל, האור יגיע, כשם שבספרד שבו החיים לתקנם עם מות הרודן פרנקו, גם מעשי הטרור הרצחניים יפוגו ויגוזו. הצגה משובחת ברמה עילאית, שכל יוצריה ושחקניה ראויים לציון לשבח.