שרת המשפטים,
איילת שקד, מחסלת למעשה את נציבות הביקורת על הפרקליטות. זו המסקנה העולה מניתוח שורה של פעולות שביצעה, וגם שלא ביצעה, בחוד
שים האחרונים.
שקד ירשה את הנציבות מקודמתה,
ציפי לבני, שגם הגישה בכנסת הנוכחית הצעת חוק לעיגון מעמדה. על-פי הצעתה של לבני, הנציבות תעסוק הן בביקורת מערכתית והן בביקורת פרטנית, וגם היועץ המשפטי לממשלה יהיה נתון לביקורתה. שקד יכלה לאמץ הצעה זו, שכאמור באה מפיה של מי שמכירה טוב יותר מכל אחד אחר את המהלכים שקדמו להקמת הנציבות. אולם היא בחרה ללכת בדרך משלה - שמשמעותה היא כאמור חיסול הנציבות.
לצד הנציבות, ירשה שקד גם את סכסוך העבודה שהכריזו הפרקליטים בשירות המדינה במחאה על הקמתה, את סירובם לשתף איתה פעולה ואת הגיבוי המוחלט שהם מקבלים ממי שאמור להיות הבוס שלהם וליישם את מדיניות השרה - פרקליט המדינה,
שי ניצן. במקום להפעיל את סמכותה ולהעמיד את הפרקליטים (ואת ניצן) במקומם, החלה שקד מיד עם כניסתה לתפקיד במסע שמטרתו לרצות את הפרקליטים.
זרע הפורענות של סירוס הביקורת תחילה מינתה שקד את השופט בדימוס
אליעזר גולדברג לבדוק את כל ההיבטים הנוגעים להקמתה של הנציבות ולעבודתה, וקבעה שבזמן הביניים - תערוך הנציבה דאז,
הילה גרסטל, רק ביקורות מערכתיות. בכך נטמן הזרע למהלך העלול לסרס את הביקורת ולהפוך אותה לחסרת ערך: אבחנה בין ביקורת פרטנית לביקורת מערכתית.
אבחנה כזו אינה אפשרית וגם אינה קיימת בגופי ביקורת חשובים אחרים, דוגמת משרד
מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור על שופטים. ברגע בו יש אבחנה כזו, יטען כל פרקליט שמעשיו ייבדקו, שהוא מבצע רק את המדיניות ולכן יש לעבור לביקורת מערכתית; ואילו בביקורת מערכתית תושמע הטענה שהבעיה היא ביישום הפרטני. יתרה מזאת: כפי שמסר נציב התלונות,
אליעזר ריבלין, בדוח האחרון שלו, בחלק מן המקרים תלונות פרטניות מובילות לביקורות מערכתיות. אבל אם שני גופים שונים עוסקים בכך - ממילא אין הפריה הדדית והביקורת כולה לוקה בחסר.
למרות היגיון ברור זה, המליץ גולדברג להשאיר את הביקורת הפרטנית בידי הנציבות, ולהעביר את הביקורת המערכתית לגוף ייעודי במשרד המשפטים. גוף זה אמור לפעול בהתאם לחוק הביקורת הפנימית, כך שממצאיו לא יתפרסמו - ובכך כמובן הם יאבדו את משמעותם. גולדברג לא הסביר, מדוע כמבקר המדינה וכנציב התלונות על שופטים הוא בירר גם תלונות פרטניות וגם תלונות מערכתיות, ומדוע כאשר מגיעים לפרקליטות - צריך לפתע להפריד ביניהן.
הייתה הזדמנות לתקן את הטעות בנקודה הזאת הייתה שקד חייבת לומר, שהמלצה זו אינה מקובלת עליה. היו לה נימוקים טובים מאוד לומר זאת; הבאנו אותם בשורות הקודמות. אבל שקד בחרה באפשרות הגרועה ביותר: לא להחליט. הצעת החוק שלה אומרת, שבשנה הראשונה תבצע הנציבות את הביקורת המערכתית, בשנה השנייה היא תעבור למשרד המשפטים, ואז ניתן יהיה להחליט מה הכי מתאים. אם מישהו חושב שאחרי השנה השנייה משרד המשפטים והפרקליטים יסכימו לחזור למתכונת הקודמת - שיקום.
לשקד הייתה הזדמנות לתקן את טעותה, כאשר 11 פרקליטים עתרו לבג"ץ נגד פרסום הדוח של גרסטל על המכון לרפואה משפטית. אחת הטענות המרכזיות שלהם: למרות שגרסטל הוסמכה לערוך כרגע רק ביקורות מערכתיות, יש בדוח שלה ממצאים פרטניים לגביהם. זה בדיוק מה שמוכיח שאי-אפשר להפריד בין השתיים. בנקודה הזאת הייתה שקד צריכה לומר: קיבלתי הוכחה מהשטח שהביקורות חייבות להישאר ביד אחת - ידה של הנציבות.
אבל שקד, כמה לא מפתיע, לא עשתה זאת. היא גם לא כפתה על הפרקליטים הסוררים לענות לגרסטל וכך דוחותיה פורסמו בלא תגובת הפרקליטים. היא גם לא התערבה כאשר ניצן דרש מהיועצים המשפטיים לממשלה,
יהודה וינשטיין ו
אביחי מנדלבליט, לבטל ממצאים של גרסטל. היא לא התערבה כאשר וינשטיין עשה בדיוק את זה, למרות שאין לו כל סמכות לכך.
רק כאשר הפרקליטים החלו לנקוט בעיצומים שפגעו בציבור, הורתה שקד להנהלת משרדה לפנות לבית הדין לעבודה. אלא שגם שם שידר המשרד רוח של פייסנות, חיבק את הפרקליטים והדגיש עד כמה שהם חשובים לו. זה מן הסתם נכון, אך לא הייתה שם אמירה מקבילה על חובתם של הפרקליטים לעמוד לביקורת ולציית להוראות הדרג הנבחר.
איך יפעל הנציב החדש? גרסטל נשברה והתפטרה. היא הודיעה בסוף חודש מארס, שתסיים את תפקידה ב-30 ביוני. היו לשקד שלושה חודשים למצוא לה מחליף. זה לא קרה. ועדת האיתור התכנסה לישיבה אחת וקבעה ישיבה נוספת ל-19 ביולי. האם אז יומלץ הנציב הבא? אולי כן, אולי לא. הרושם הברור הוא, שאיש איננו ממהר.
כאן עלינו להיכנס לשאלת היורש. שקד הציעה את התפקיד לשופט המחוזי
ישעיהו שנלר - משפטן מצוין ואדם מוערך, אך בעל ניסיון רק בתחום האזרחי, בעוד חלק ניכר מעבודת הפרקליטות (ומן הסתם בביקורת עליה) הוא בתחום הפלילי, כמו למשל הדוח על היחסים עם המכון הפתולוגי. ההצעה של שקד באה לאחר ששנלר לא נבחר לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב - מה שמעורר את השאלה, האם הנציבות בעיניה היא "פרס ניחומים", גוף שניתן להעמיד בראשו לא בהכרח את האדם המתאים ביותר.
ונניח שבעוד שבועיים ייבחר הנציב הבא, יהיה מי שיהיה. כיצד הוא יעבוד? הצעות החוק של שקד ושל לבני לעיגון מעמדה של הנציבות נמצאות בדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט, ולא עושה רושם שהוא יסתיים בקרוב. כלומר: הנציב החדש יקבל את אותו מצב כאוטי שהביא את גרסטל להתפטר. ואם תתקבל הצעתה של שקד - הוא יקבל נציבות החיה על זמן שאול, שרוב כוחה יינטל ממנה בעוד שנה. ואם תתקבל הצעתה של לבני - הוא יקבל את הסכסוך עם הפרקליטים הכוחניים. רק שקד יכולה וצריכה לפתור את הפלונטר הזה - והיא אינה עושה זאת.
סימן השאלה הגדול ביותר סביב האירועים הללו נוגע למניעים של שקד. מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, מותר להניח שהיא תומכת נלהבת בביקורת על הפרקליטות. אז למה היא מוליכה את הנציבות לאבדון? האם זה רק כדי לקבל שקט תעשייתי הדרוש לה כדי להעביר נושאים שבעיניה חשובים יותר? או שמא מופעלים עליה לחצים ואף איומים בלתי לגיטימיים?
