הנגב ספר מועדף או פריפריה הנגב על מכלול נופיו נטוע בליבו של כל ישראלי. אצל חלק הוא נתפס "כספר מועדף ויש לפתחו וליישבו משום שהוא אשר יגן על מרכז הארץ הן מפני האויבים בדרום והן מפני תהליך "המדבור" המאיים על כל ארץ נושבת בגלובוס. חלק אחר בעם רואה בנגב פריפריה, כלומר אזור מרוחק, מדברי, פראי, שמתקיימים בו חוקי הישרדות אחרים ולשם מגיעים או בעקבות מסעות וטיולים או בעקבות ניסיונות חדשניים בחקלאות וצורות התיישבות. יש גם בינינו כאלה הרואים בנגב את המדבר בו התגבשה האמונה באל אחד, בו העם קיבל את תורתו והיה לעם היהודי. וכך, כמעט בלי משים הפך הנגב לחלק מה ד.נ.א. שלנו. האזור היה המקום אליו פונה העם הרוצה להתחבר לשורשיו, אליו הוא פונה כאשר הוא מחפש תחושת שייכות, תחושת מקום, מקור להזדהות, להכרות ועיתים אף לגאווה. אם ננסה לאחד את ההתייחסויות השונות שמנינו - נקבל נגב שאינו אזור מדברי בלבד אלא, שטח הנושא עמו משמעויות עמוקות, אמוניות, היסטוריות, השרדותיות, מצרפיות, שטח בו בני המאה העשרים והעשרים ואחת לא מפסיקים להתמודד עם סגולותיו ומחסוריו ומחפשים תשובה ניצחת ליכולת הקיום בו. אין תמה כי אזור מעין זה מעורר אצל המשוררים והסופרים רצון לתת מבע שירי או אחר לחויות העמוקות אותן פוגשים בואדיות, בהרים, בגבים וליד מתחמי הנודדים.
מפגשי עם הנגב ונופיו הנגב כאזור גאוגרפי בלתי ידוע, המכיל תכנים רוחניים ורגשיים מופיע בחיי כמה פעמים. כילד, נסעתי עם הורי לעזה הכבושה בשנת 1956, הצצנו לרחובותיה, קנינו בשוקיה וחזרנו לעמק חפר דרך ביר עסלוג' ועוג'ה אל חפיר. כילד מתבגר, "ברחנו" מהקיבוץ ותפסנו טרמפים לאילת (בעידן שעדיין מותר היה לתפוס טרמפ), ישנו לרגלי אום רשרש, צללנו והבאנו מלוא התרמיל אלמוגים, שוב פעולה האסורה ובדין היום). כנער, חניך "בשומר הצעיר", יצאתי לטיולי התנועה למכתש הגדול ולמצדה ובלילות המכוכבים שרנו סביב למדורה והחזקנו ידיים עם הנערות שלנו. באחד הטיולים, שנערך בחנוכה, הדלקנו משואות ענק על הרי המכתש, קראנו טקסטים שחיברנו על הברך בנוסח יוסף בן מתתיהו, הרעדנו את לב הבנות ודימינו עצמנו לרגע לבני המכבים. מאז שחזרתי מהנגב "נדבקתי בחיידק" המדברי ויצאתי יחד עם עשרות צעירים נלהבים לשבועיים לחפירות ארכיאולוגיות במצדה ולתיקון שביל הנחש.
שבתי שנית לנופי הנגב עת התגייסתי לצה"ל לחיל השריון. האימונים המפרכים יזכרו כחיים בשמש יוקדת, בענני אבק שהעלו שרשרות הטנקים ובתחושה כי המרחבים הללו הם ללא גבולות. המלחמות ופעולות עלומות בהם נטלתי חלק, החל במלחמת ששת הימים, ההתשה, ויום כיפור, פרצו בנגב, שם תחת רשתות ההסוואה, התגבשה אישיותנו החברתית-פוליטית. רצה הגורל, ולאחר הצבא הצטרפתי ליישוב נגבי לשנים ארוכות, ממנו יצאתי וחזרתי למרחבי הנגב שהפך לביתי השני. בבחרותי כיהנתי בתפקיד הסתדרותי שחייב אותי לנוע בין עיירות הפיתוח וכך לאחר יום דיונים מפרך, שבתי הביתה לנגב הצפוני כל פעם במסלול אחר כדי לראות עוד ולחוש עוד את הנגב. במהלך חיי שבתי דרך מחקרי באקדמיה לנגב ומסלולי היו כפולים: האחד לחקר לימוד ותיעוד - ובעיקר לארכיון בן-גוריון בשדה בוקר ובארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן-גוריון והשני - פגישות עם וותיקי ומייסדי היישובים בנגב. הללו היו מרגשים בעת שכתבתי את הספר על המוכתרים העבריים ונחשפה תופעה כמעט בלתי ידועה - חבורת חלוצים מאמינים המחפשים דרך לדו-קיום עם הבדואים וזאת בניגוד לגישה
הרשמית המפא"יניקית שביקשה לבודדם ולנתקם. בהלך חיי נתתי ביטוי ספרותי (ספר שירה בשם "מישורים לבנים", סיפורת ומחקר) לחוויותיי מהנגב. יתר על כן, כל ספר שירה חדש שפרסם אחד ממשוררי האזור, נבלע על-ידי כבכורה בטרם קיץ.
הנגב - במה אידיאלית לפייטן נופי הנגב המדברי, תמיד עוררו לאורך הדורות (מה שקרוי מהתנ"ך ועד ימינו) השתאות, פליאה, תחושת קדושה, רעד בפני הוד קדומים, ורצון עז לתת ביטוי ספרותי/שירי לרגשות עזים אלה. משוררים שחיו בנגב, או עברו בו, לחמו בו מצאו שפה שירית (עתים על גבול הפאתוס) שידעה להעביר את "רוח המדבר". בהשוואה למשוררי המרכז שעיסוקם היה אורבאני בעיקרו וחלקם אף הקדישו אותם לתגובות על אירועים מדיניים (למשל נ' אלתרמן שכתב בהתלהבות על נערה הקוראת ספר לאור עשיית שפגש בצריף של יישוב חדש שזה עתה הוקם במסגרת ביישובי 11 הנקודות (1946) או שירו על ברברה, הרועה שנרצחה מן המארב בשדות שדה בוקר עת יצאה למרעה עם העדר). התברר כי שירה מעמיקה (כמוה כנבואה) לאו-דווקא פוליטית או פלקאטית יכולה לצמוח דווקא בנגב משום שהיא זקוקה לנקודת תצפית, מבודדת, ממנה ניתן "לראות קרוב לראות רחוק". המשורר הנע בואדיות ובפסגות האזור רואה את הנגב (הנידח והעזוב) כאזור אליו ניתן לברוח מעולה של העיר, מעול חוקי הקיום החברתיים המחייבים של המרכז ודווקא בו, בנגב, ניתן להתבטא, ניתן להזהיר, ניתן להופכו למקום להיטהרות לעמידה בניסיון ולהתחלה מחדש.
האנתולוגיה לפני כשנה יצאה האנתולוגיה לשירים על הנגב בעריכת אילנה שחף בשם: שירים על ארץ הנגב. האוסף כבד ערך ומשקל ומכיל כ-300 שירים מתקופת טרם המדינה (היישוב) ועד ימינו פרי עטם של משוררים תושבי הנגב ומחוצה לו. בין הצילומים בשחור לבן (של
אריה בר לב ואחרים) המקנים אוירה מדברית-חלומית-פיוטית לכרך, פוזרו מובאות של שירים וטקסטים מוקדמים (תנכיים) וכל היופי הזה חולק לשערים הבאים: שער ראשון מול הישימון, שער שני, נופי מדבר; שער שלישי החיים במדבר, רביעי: המדבר כמטפורה, חמישי: נופי תנ"ך, נופי אדם, השער השישי: מים וסלע. בשער השביעי: מאילת עד שדרות, בשמיני: מלחמות במדבר. בשער זה קובצו שירו של אבא קובנר (קרב) הלקוח מהפואמה המרגשת "פרידה מהדרום" שם גם הופיע שירו האלמותי על גרשון דבמבם, חיים גורי המוסר מרגשותיו בקרב עזה, יונה גור ויחיאל חזק המתנבאים ומבקרים את נצחון מלחמת ששת הימים ואלישע פורת המשתמש בריח הרכפה כרקע לשובו של חייל מילואים ממלחמת לבנון. בשער התשיעי: ימי שירה במדבר (שירים שנכתבו בכנסים השנתיים של חובבי השירה המתכנסים מול נופיו המדהימים של נחל צין במדרשת שדה בוקר), ובשער העשירי, הקל יותר בתוכנו - שער של שירי זמר. דפדפתי בדפי האנתולוגיה ומצאתי אישור לסוג מסוים של הבחנה שנהגתי לעשותה: הכותבים החיים מחוץ לנגב, משתמשים בדרך כלל באזור כתנא מסייע לאמירה חברתית-פוליטית ואילו המשוררים ילידי המקום, תושבי המקום, המכירים את המדבר 24 שעות בכל ארבעת העונות, עושים שימוש מילולי בנופיו ומולדים שירים יפיפיים של זמן ומקום במדבר.
השירים נוכל להזכיר בפוסט מצומצם זה אך מעט שבמעט ממבחר השירים והמשוררים. כך למשל, בבואו לכתוב על הנגב בחר א' שלונסקי לחקות את צלילי המדבר וצבעיו (מול הישימון) ואפשר לשמוע מוסיקאלית את קצבו המנומנם המונוטוני של המדבר ב"דורות רבים-רבים-רבים"; "נוע ניע ניע נוע נים לא נים" והנה הגמל חוצה את החולות בהליכה אינסופית. נ' אלתרמן (מערומי ראש) בחר להתמודד עם האבנים, הסלעים, המרחב האינסופי. א.צ.גרינברג שבא מצד אחר של המפה הפוליטית, שר את שירת המורדים, הישראלים החדשים הנוצקים במדבר בסער ובפרץ לקראת הבאות. בשער הראשון הופיעו גם שירי א' פן, ח' גורי, י' פיכמן, ע' הלל, א' ישורון ואחרים. גורי כאיש הפלמ"ח שחווה מלחמות ישראל במדבר מציג אותו מחד כבמת הגבורה (מגש הכסף הידוע) ומאידך - המקום בו אבדה לנו
תומתנו, הרעות ואהבת היחיד. בשערים הבאים מצאנו עוד משוררים המתארים את נופי המדבר והנגב: אוחיון, ר' סומק, א' אלדן, ר' וייכרט, י' בת-מרים, ר' אליעז, א' ברודיס וגם פסלים וציירים אנשי ציבור וחוקרים ששלחו ידם בעט: ע' אוריון, א' איסר, א' יזהר ואחרים.
הנגב - מעצב שירי מייסדיו ותושביו אנדד אלדן נותן בשירו
כבוד לעץ האשל, הכה אופייני לנגב אשר בלילה הוא נראה כחומה ירוקה המגנה על היישוב. עץ האשל אינו מושא לשירה בלבד אלא היה, לאור ניסיונות החקלאיים והייעור שנעשו בנגב בידי זאב מייטס, לעץ החשוב ביותר ביער העתידי בשל תכונתו לנצל את הרטיבות מתחת לשכבת החול והלס. אלדן מעניק לו כבוד כממליך המלכים במדבר. עזרא אוריון, הפסל הנושא ראשו לשמיים, חוצב בסלע את שיריו, ומלקט את צבעי המכתש המעטרים את השורות, והרבה הרבה קווים מפרידים בין הדימויים המעידים על תחושת הפליאה, הקדושה וההיטהרות; אריה איסר חוקר מקורות המים התת קרקעיים במדבר מחפש את הקשר בין שבילי המדבר המטפסים לצוקים מעלה מעלה לבין מאבקו של האדם לשרוד ולפעול במרחב החשוף; אורי יזהר איש ציבור ומוותיקי הנגב, כותב על המדבר שאינו "נגוע" עדיין בסימני הקדמה - ממש כמו האהבה ראשונה; יהודית כפרי שהגיעה לנגב מהצפון הירוק, חווה את הצבעים; של הקרקע של הלס, של שדות הקציר והכל באור המדברי הלהבן והבוהק. אלעזר גרנות, שהכיר את הנגב מלפני לפנים כותב על הדממה המיוחדת רק לנגב ודניאל סנד, מתאר את חציבת מילות השיר כחציבת סלעי הנגב; אסיה מרגוליס עומדת בפליאה מול הר נבו שחוקי הפיסיקה לא משפיעים עליו בשל תפקידו המיועד. המשוררים שהוזכרו, שחיו וחיים בנגב את היום-יום, משלבים בשירתם תופעות טבע ייחודיות למדבר והללו "מאונשות" לפני עינינו. הקורא בשירים חש עצמו מטייל בנופי הנגב ורואה אותם בשנית, הפעם דרך עיני המשורר והם מקבלים משמעות נוספת, חדשה.
הצץ, קרא וסע לפני הירידה הבאה לנגב, לאחר שארזתם את התיקים והכנתם את המכונית לנסיעה הארוכה, שבו בערב ודפדפו באנתולוגיה האלבומית של שחף הלוקחת אתכם, יחד עם השירים, הצילומים וההוצאה המוקפדת - לסיור גאוגרפי-היסטורי-פיוטי שאחריו, שתבוא בפעמים הבאות לדרום - יהיה זה נגב אחר עבורכם, עבור הילדים והנכדים בעיקר באווירה ובאמונה ובתחושה שחבל ארץ מדברי יכול להעניק.
