מוזאון ז'אקמאר-אנדרה בפריז מוזאון ז'אקמאר-אנדרה לאמנות יפה ולאמנויות הקישוט נמצא ברובע השמיני בפריז, בבולבאר אוסמן מספר 158. האחוזה העירונית, שהיא היום מוזאון פתוח לכל, הייתה במאה ה-19 בית המגורים הפרטי של זוג אספני אמנות רב אמצעים מהבורגנות הגבוהה, מר אנדרה ומרת ז'אקמאר.
מוזאון ז'אקמאר-אנדרה המבקר נכנס קודם כל ל"סלון הציורים" - אולם מבואה המוליך בהדרגה אל "הסלון הגדול" ושאר אגפי הבית. פרנסואה בושה (François Boucher), ז'אן סימאון שארדן (Jean Siméon Chardin), קנלטו (Canaletto) ו-ז'אן-מרק נטייה (Jean-Marc Nattier) הם האמנים היוקרתיים שיצירותיהם קובצו ב"סלון הציורים". אלה מקבלות את פני המבקר כמו שקיבלו את פני אורחיהם של אדואר אנדרה ונלי ז'אקמאר לפני למעלה מ-100 שנה. הבורגנים בני דורם של הזוג אנדרה גילו מחדש בגלריה הייחודית של מארחיהם את ציירי המאה ה-18 שבמשך זמן רב חשבום לקלי ערך.
לאחר מכן עברו האורחים אל "הסלון הגדול", שבו קיבל אנדרה את אורחיו. כשערך קבלת פנים חשובה במיוחד, היה מעלים את המחיצות בעזרת מגבהים הידראוליים, כדי לחבר את "סלון הציורים", "הסלון הגדול" ו"סלון המוזיקה" לאולם אחד. אדואר ונלי יכלו לארח בו כאלף מוזמנים בנשפים היוקרתיים שאליהם מיהרה לבוא כל סלתה ושמנה של פריז. ייחודו של "הסלון הגדול" טמון בצורתו, חצי עיגול, לפי טעמה של המאה ה-18 שהעדיפה את המעוגל על פני הקו הישר. עיצוב הפנים של האולם ממזג רהיטים וחפצי אמנות עתיקים מהמאה ה-18 בחיקויים איכותיים מהתקופה שבה נבנה הבית. זהו מיזוג הרמוני, מה שנקרא אקלקטיזם, המאפיין את אמנות הקישוט שהתחילה אז להתבסס.
"הסלון הגדול" אינו מכיל ציורים כי אם פסלי שיש מהמאה ה-18, פרוטומות של פוליטיקאים ואמנים.
הסלון הגדול האולם השלישי, "סלון המוזיקה", שקירותיו עטויים אריגים אדומים ורהיטיו עשויים עץ כהה, מעוצב בסגנון הקיסרות השנייה. הציורים התלויים בו, של אובר רובר (Hubert Robert), ז'אן-אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard), ז'אן-בטיסט פרונו (Jean-Baptiste Perronneau) מחזירים את המבקר למאה ה-18. ציור התקרה חתום על-ידי הצייר-המעצב המבוקש ביותר בזמנו, פייר-ויקטור גאלן (Pierre-Victor Galland) ומציג את פטרון האמנויות והמוזיקה, אפולו, שפרש את חסותו על הבית.
סלון המוזיקה "סלון שטיחי הקיר" משמש כאולם מבואה לסדרת חדרים אינטימיים יותר שעוצבו על-ידי בני הזוג לצרכי חייהם הפרטיים, לעבודתם ולאירוח ידידיהם הקרובים.
חדר האוכל של הזוג משמש כיום כבית קפה-סלון תה-מסעדה פתוח לקהל, אחד מהיפים בפריז. ממדיו ועיצובו מעידים על חשיבותו בחיים היומיום של הבית. חמישה שטיחי קיר צבעיהם מפתיעים ברעננותם, שנטוו במאה ה-18 בבריסל וצבעיהם מפתיעים ברעננותם, מספרים על הרפתקאותיו של אכילס גיבור מלחמת טרויה.
ציור התקרה של טייפולו, המתאר את הכרזת בואו של אנרי ה-3 כשעבר בוונציה בדרכו לפריז, כדי לעלות על כיסא המלוכה, מחובר לציור קיר המדרגות. מקור שניהם בווילה קונטריני, במחוז ונטו. אווירת עליצות שרויה על ציור התקרה, ואף הצייר עצמו נמצא לעד בתוך יצירתו, בין אלה המברכים את המלך.
גן החורף המרענן והמרגיע וגרם המדרגות המלכותי, קליל למרות עיצובו משיש, אבן, ברזל וברונזה, עוררו, יותר מכל, את התפעלות בני דורם של הזוג. רק שליט או בנקאי יכלו להרשות לעצמם תפארת כזו, נכתב ונאמר עליהם. ציור הקיר המתאר את קבלת הפנים שערך הדוג'ה קונטריני לאנרי ה-3 מרשים במיוחד.
המוזאון האיטלקי כולל אולם פסלים, אולם המוקדש לאמנות פירנצה ואולם המוקדש לזו של ונציה.
מי היו אדואר אנדרה ואשתו נלי ז'אקמאר אדואר אנדרה נולד ב-1833 בפריז למשפחת בנקאים פרוטסטנטית מדרום צרפת, מהעשירות במדינה. המשפחה, מתומכות נפוליאון השלישי, משתתפת במיזמים הגדולים של המשטר האימפריאלי. אדואר נועד לעתיד צבאי, ואחרי קריירה מזהירה כקצין שבה השתתף, בין היתר, במערכות באיטליה ובמקסיקו, הוא עוזב את צבאו של נפוליאון השלישי בגיל 30. תשוקתו לאמנות מוצאת לה ביטוי באוסף שהוא מתחיל לבנות, אך בעקבות אביו, זמנו מוקדש גם לפעילות פוליטית. האוסף נמצא בביתו ברחוב רוֹקֶפִּין אך הוא התעתד להעבירו לבית חדש בבולבאר אוסמן.
כפר מונסו סופח לפריז במסגרת עבודות חידוש פני העיר של הברון אוסמן. האריסטוקרטיה האימפריאלית בונה בתי פאר ראוותניים ברובע מונסו ומתיישבת בו. ב-1868 קנה גם אדואר אנדרי מגרש בן 5700 מ"ר בבולבאר אוסמן שרק זה עתה שורטט, ושילם בעדו יותר ממיליון וחצי פרנקים.
הוא גר בינתיים באוטל, דהיינו, אחוזה עירונית, באותו רובע שמיני, הנקראת לוטל דה סן פול,, 3 שנבנתה, לפי הזמנתו, על-ידי האדריכל אנרי פארן (Henri Parent (1819-1895 בין 1861 ל-1864. אנדרה שוב מינה את אותו אדריכל כדי לבנות לו אחוזה עירונית חדשה בבולבאר אוסמן, ובה גן, חצר, אורווה ל-14 סוסים ומוסך ל-13 מכוניות. העבודות הסתיימו ב-1875 והניבו בית מידות הדור, סימטרי להפליא על-פי הדגם הקלאסי, מאובזר בכל החידושים המודרניים של התקופה, מעוצב באופן תיאטרלי ומתאים לקבלות פנים ולנשפים. אנרי פארן, אדריכל קלאסי, שהורחק על-ידי יריבו שארל גְרַנְיֵה מתכנון בניין האופרה החדש, התעלה על עצמו בבניית ביתו של אנדרה. חזיתו, שאינה ניצבת בשורה אחת עם חזיתות שאר בנייני הרחוב, אלא בריחוק מה מהן ומוגבהת מעט, שוברת את הסדר ומושכת את העין. חנוכת הבית ב-1876 תוארה בעיתוני התקופה כאירוע השווה בתפארתו לזה של חנוכת בניין האופרה. כל נשות העיר האלגנטיות, כל המי ומי של פריז, נכחו. קירות אולמות-הכניסה נעלמו מאחורי שטיחים ריחניים של קמליות וסיגליות, ברק קישוטי-הזהב של אולם הריקודים זהר באור של אלף נרות.
משקנה את המגרש שנועד לבניית בית-מוזאון, עזב אדואר אנדרה את הפוליטיקה שלא מצא בה עוד טעם, והקדיש את כל כולו לאהבת חייו - האמנות. ב-1872 אף קנה את כתב העת המוביל בתחום ההיסטוריה של האמנות, לה גאזט דה בו זאר, La Gazette des Beaux-Arts, שב-1928 עברה לידיה של משפחת סוחרי-האמנות הנודעת וילדשטיין. אנדרה כיהן גם כנשיא עמותת האיחוד המרכזי של אמנויות הקישוט, שנועד לקדם את התרבות, האמנות והעיצוב, שילוב היפה והמועיל תוך חיבור בין אנשי התעשיה והכלכלה לבין האמנים. לדעת אדואר, לאספן יש תפקיד חשוב בעיצוב טעמו של הציבור ובתוכניתו לפתוח מוזאון לאמנויות הקישוט. כיוון שהמדינה לא גילתה עניין לתמוך במיזם, החליט אדואר ליישמו בביתו שלו.
1872 הייתה מן הסתם שנת המזל בחייו של אדואר אנדרה כשפנה אל ציירת הדיוקנאות של החברה הגבוהה, נלי ז'אקמאר, כדי להזמין אצלה את דיוקנו. נלי הייתה מהנשים הבודדות בזמנה שלמדו ציור ורכשה מוניטין רב בתחומה. היא ביקשה מאדואר לא לבוא אליה לבדו, וזה ביקש מבן דודו להתלוות אליו. היה זה בן הדוד שהגה את רעיון השידוך. נלי באה ממשפחה בורגנית זעירה, לא עשירה, קתולית אדוקה, מלוכנית. אדואר בא ממשפחה פרוטסטנטית עתירת ממון, מאנשי שלומו של נפוליאון השלישי. בני הזוג היו אומנם שונים מאוד זה מזה ברקע שממנו באו, אך היו קרובים ברוחם, בטעמם ובמטרות חייהם.
אדואר בן ה-48 ונלי בת ה-40 נישאו בנישואים אזרחיים בעיריית הרובע השמיני בפריז, ב-29 ליוני, 1881. לא יהיו להם ילדים. נישואים אלה לא היו נישואי אהבה בתחילתם, אך 13 שנות חייהם המשותפות של בני הזוג היו מאושרות ופוריות.
אדואר לא יכול היה למצוא
עזר כנגדו טוב יותר. נלי, אישה מעשית, פעילה ונמרצת, סייעה לו במומחיות וביד תקיפה להגשים את מטרותיו. בעלה היקצה לה אומנם סטודיו מרווח כדי שתוכל להמשיך לצייר, אך נלי העדיפה לזנוח את המכחולים, להפוך לאספנית ולהדביק את אדואר באהבתה לאמנות האיטלקית.
נלי ואדואר איחדו כוחות למען אותה מטרה - האדרת האמנות. יחד בנו בשיטתיות אוסף אמנות מרשים והציגו אותו באופן מיטבי בביתם הענקי ששימש לו כתפאורה קסומה. אדואר היה להוט במיוחד אחר ציורים, פסלים, שטחי קיר וחפצי אמנות מהמאה ה-18. נלי הייתה להוטה במיוחד אחר ציורים איטלקיים מהמאה ה-14 עד לרנסאנס והצליחה לרכוש מהם 124 יצירות - הישג מפואר.
יחד ערכו השניים מסעות לאיטליה כדי לקנות יצירות אמנות. בזמן שהזוג היה עסוק בביקורים אצל סוחרי עתיקות ובבתי מכירה פומבית, נערכו שיפוצים בביתם כדי להגדילו ולהתאימו לקבלת התמונות, הפסלים, השטיחים ושאר החפצים העתידים להתווסף לאוסף הקיים. ב-1888 נסעו לסנט פטרסבורג, אך נאלצו להפסיק את הנסיעה משום מצבו הבריאותי של אדואר.
אדואר אנדרה נפטר ב-1894 בגיל 60 והוריש את כל רכושו ל"אשתו היקרה". בני דודיו תבעו אותה למשפט אך הפסידו בו: צוואתו של הבעל הייתה מפורשת. נלי יצאה עוד באותה שנה למסע רכישת
חפצי-אמנות במזרח הקרוב. ב-1902 יצאה למסע רכישות ארוך, רחוק ונועז עוד יותר, בכוונה להגיע ליפן ולהמשיך לארה"ב ולקנדה. אך בעודה בהודו נודע לה שחלק מאחוזת שאלי - השוכנת ביער ארמנוויל, כ-45 ק"מ מצפון מזרח לפריז, שבה בילתה את ילדותה - מוצעת למכירה. נלי מיהרה לחזור לצרפת, ובעודה באוניה, שרטטה את החדר שבו תגור באחוזה המלכותית של שאלי. אחרי כמה תלאות, עולה בידה לרכוש את האחוזה הנכספת, ובה היא קבעה את מגוריה, העבירה אליה מחצית מאוצרות הבית בפריז והמשיכה לקנות בלי לאות יצירות אמנות כדי להעשיר את האוסף.
ב-1912, כשנפטרה, נקברה בקפלה של שאלי, לפי רצונה. נלי הביעה גם את משאלתה ששרידי בעלה המנוח יובאו לקבורה לידה בקפלה למרות שהיה פרוטסטנטי, "הוא שהרעיף כל כך הרבה טוב על כולם ועל הקתולים", לדבריה.
מורשתם של אדואר אנדרה ונלי ז'אקמאר אחרי מותו של בעלה, המשיכה נלי את פועלו ונהייתה לאחראית היחידה לא רק על הרכישות, כי אם גם על השיפוצים שאפשר כבר להגדירם כמוזאוגרפיים. ב-1900 אף פנתה למומחים לאמנות בבקשה להפיק קטלוג של המוזאון. הקטלוג,ראה אור רק ב-1913 והיווה כלי עבודה יקר ערך. החל מ-1902, תאריך שבו רכשה את המנזר המלכותי שלעבר של שאלי, הקימה בו נלי מוזאון שני, במתכונת דומה למוזאון הראשון בפריז. זמן קצר לפני מותה, מיינה וסידרה את כל המסמכים הקשורים לאוספים.
נלי הגשימה את התוכנית שהגתה עם בעלה האהוב - להוריש למכון צרפת את ביתם בעל העיצוב הארכיטקטוני עוצר הנשימה, על כל תכולתו ואוצרותיו, על-מנת שיהפוך למוזאון פתוח לציבור הרחב. ולא זו בלבד. גם את מנזר שאלי הורישה למכון צרפת על-מנת שיהפוך למוזאון, בתוספת מענק כספי שיאפשר את התחזוקה של שני האתרים וטיפוח האוספים. נלי תכננה הכל והשאירה הוראות מדויקות לא רק בנוגע למיקום המוצגים והתאורה, אלא אף בנוגע לסדרי הניהול, בטיחות המבקרים ונוחותם. שום פרט לא נשמט. ב-15 במאי, 1912, נפטרה נלי לבדה בביתה בבולבאר אוסמן.
ב-8 לדצמבר, 1913, נחנך מוזאון אנדרה-ז'אקמאר ברוב הוד והדר על-ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית דאז, רֵמון פּוּאַנְקַרֵה, בכבודו ובעצמו. שום דבר לא השתנה בבית, בגנים ובחצר של אדואר ונלי. הכל נשאר על מקומו, בהתאם לרצונה של הנדבנית הדגולה. המוזאון אינו מפסיק למשוך מבקרים מאז ועד היום. הציבור מוזמן ליהנות הן מהביקור והצפייה באוסף הקבוע והן מתערוכות מתחלפות.
